אור זרוע, חלק א שצ״בOhr Zarua, Volume I 392
א׳מתני' שאפר כירה מוכן הוא. גמ' מאן דכר שמי' אמר רבא ה"ק ואפר בידה מוכן הוא. א"ר יהודה אמר רב ל"ש אלא שהוסק מעי"ט אבל ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו כיצד מותר. פרש"י ואיידי דחזי לאפוכי בי' [מידי לצליית] ביצה שקיל לי' נמי ומנח לי' על הדם. תנ"ה כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעי"ט אבל בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. מספקא לריב"א אם אפי' לר"ש דלית לי' מוקצה אסור כשהוסק בי"ט דהא ר"ש מודה בעפר בעלמא שאסור לטלטלו בי"ט אם לא הוכן מעי"ט דהוי כמו אבן מאחר שלא הכינו. ואינו לא כלי ולא אוכל. א"ד אליבי' דר' יהודה קאמר רב הכי ורב לטעמי' דס"ל כר"י בפ' מי שהחשיך. אבל לר"ש מותר. דלא דמי לעפר דעלמא דאסור דהואיל דהאי הוה מוכן היום בשלא הוסק והשתא נמי חזי הוא לכסוי ומותר. ונראה שיש לנו לפרש דאפי' ר"ש מודה משום דקיי"ל כרב דהא בהא תניא כוותי'. פי' ריב"א דהא דאסר רב כשהוסק בי"ט היינו לכתחלה לסמוך עליו ולשחוט אבל אם שחט כבר מותר לכסות בו אע"ג דמוקצה הוא אפי' בדקר נעוץ דאין הכנה במחובר לקרקע ולא שרו בה בדיעבד. והא דשרי לכסו' בו (בשר) [דם] אם ראוי לצלו' בו ביצה אע"ג דאינו ראוי לגדל צמחים דהא שורף הוא מה שמניחין בתוכו ותנן כל שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. היינו שלעולם אינו ראוי אבל הכא אם אינו ראוי היום ראוי למחר כשיכבה: אמר רב יהודה אמר שמואל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו. פרש"י מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנה במקום אחד ועושה בה כל צרכו דאמרי' בטל לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטר. דרש מר זוטרא משמי' דמר זוטרא רבה והוא שייחד לה קרן זוית. פי' דהשתא מוכח מילתא דלצרכו קא בעי ובעפר תיהוה קאי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה. אלא זימון והכנה. הלכך מי שיש לו עפר תיחוח תלוש וצבור מעי"ט ויחד לו קרן זוית מותר לו לשחוט לכתחלה ביו"ט לכ"ע ולכסות בו את הדם מיהו צפור שנשחט אתמול אינו מכסה דמו היום כדרבא. ואם אין לו עפר תיחוח תלוש וצבור ויש לו דקר נעוץ בקרקע לחה ורכה או יש לו אפר כירה שהוסק בעי"ט ישחוט לכתחלה ואם הוסק בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. ואם שחט בדעבד מכסה אפי' בהוסק ביו"ט. ואפי' אין ראוי לצלות בו ביצה כך פירש ריב"א זצ"ל:
1