אור זרוע, חלק א תרט״זOhr Zarua, Volume I 616
א׳[א]
1
ב׳צריך אדם להזהר בזה"ז שלא יאמר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם פלוני שאם תסתר בפני שנים אין לה תקנה בזה"ז ואסורה עליו עולמית דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה ואם אמר לה ימחול לה קודם סתירה דאילו לאחר סתירה או שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אינו יכול למחול.
2
ג׳[ב]
3
ד׳ואפי' בינו לבינה לא יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני שמא איתא לדר"ח סוראה ודרשב"ל.
4
ה׳[ג]
5
ו׳והיכא שקינא לה ואיכא נמי עידי סתירה ואמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ שני עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנת לאוסרה ולהפסיד לה כתובתה אבל חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה נאמנות לאוסרה אבל לא להפסידה כתובתה.
6
ז׳[ד]
7
ח׳ומי שלא קינא לאשתו וא' לו עד אחד שאשתו זינתה אי מהימן עליה כבי תרי ושותק הרי אשתו אסורה אבל אי מכחישו או אומר איני יודע אע"ג דמהימן עליה כבי תרי אשתו שריא כדברי ר"ת זצ"ל:
8
ט׳תנן רפ"ק דסוטה המקנא לאשתו רא"א מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ אחד ר' יהושע אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים. פי' ר"א סובר הואיל ואיכא עידי קינוי אע"ג דליכא שני עידי סתירה אלא עד אחד או אפי' הוא עצמו מעיד ואמר ראיתיה שנסתרה אחר שקינאתי לה נאסרת בסתיר' עד שתשת' ור' יהושע אמר דאינ' נאסר' על פיו ולא ע"פ עד א' עד שיהיו שני עדים שנסתרה ופר"ח דקיי"ל כר"י דבעי תרי בקינוי ותרי בסתירה וכן מסתבר דר"א שמותי מדב"ש הוא ובקינוי מודו לכ"ע שהקינוי ע"פ שנים וליתא לברייתא דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר"א המקנא לאשתו מקנא לה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו דסמי ברייתא מקמי מתני'. ואע"ג דרשב"ל סבר שהקינוי ע"פ עצמו אנן קיי"ל כרב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שהקינוי ע"פ שנים.
9
י׳[א]
10
י״אהלכך אדם שקינא לאשתו בפני שנים בזה"ז דליכא מיא למבדקה ימהר למחול הקינוי קודם סתירה שאם תסתר בפני עדים שוב אין לה תקנה כי לאחר סתירה אינו יכול למחול כההוא דפ' ארוסה ושומרת יבם דאיבעיא להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אין קינויו מחול ופשטי' שבעל שמחל על קינויו קודם סתירה קינויו מחול לאחר סתירה אינו מחול הלכך היכא שנסתתר' אין לה תקנה להתירה לבעלה. ול"מ דאי איכא עידי סתירה שנאסרה אלא אפי' איכא עדים שנשאו ונתנו מוזרות בלבנה ה"ז אסורה כדתנן מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובהדברי ר"א ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה פי' כלומר סתירה שאין בה עדים אינה נאסרת עליו. ור' יהושע לטעמיה דאמר משקה ע"פ שנים עדים. מיהו כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותא מכוער הדבר ותצא דהא אפי' מיא תו לא בדקי כדתניא פ"ק וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה פי' היא ולא הניצלת מן המים ע"י שהיה קלקולה מפורסם לכל שכבר היו נושאות ונותנות לדבר בה מוזרות בלבנה הא למדת דהיכא שקילקלה ויש לה עדים שנתפרסם קלקולה שהיא אסורה.
11
י״ב[ב]
12
י״גואף ע"פ שאיתבריר לן דאין קינוי אלא ע"פ שנים אעפ"כ טוב לאדם ליזהר שלא יאמר לאשתו אפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דאר"ח מסורא לא לימא איגש לאינשי ביתיה בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כר' יוסי דאמר קינוי ע"פ עצמו ומסתתר' וליכא האידנא מי סוטה למבדקה וקאסר לה עלויה איסור' דלעולם ותו דרשב"ל נמי סבר קינוי ע"פ עצמו מיהו כתובתה לא הפסידה כמו שפירש"י אם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה. שהסתירה בלא השקה אוסרת ואינה מפסדת כתובתה.
13
י״ד[ג]
14
ט״ואבל היכא דאיכא שני עדים שקינא לה ואיכא נמי שני עדים שנסתרה ואמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה ה"ז נאמן לאוסרה ולהפסיד לה כתובתה כדתנן אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד ואפי' שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסל' מכתובתה. חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה [ובת בעלה] הרי אלו נאמנות ולא לפוסלה מכתובתה [אלא שלא תשתה] פירש"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ שני עדים לר' יהושע או לר"א ע"פ עוף הפורח באויר. לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסיד לה כתובתה שרגלי' לדבר.
15
ט״ז[ד]
16
י״זוהיכא שלא קינא לה ואמר לו עד אחד אשתו זינתה אי מהימן עליה ככי תרי ושתיק אשתו אסורה אבל אם מכחישו או אומר איני יודע אע"ג דמהימן עליה בבי תרי אשתו שריא כמו שפי' ר"ת זצ"ל בפ' הנזקין דת"ר היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שהייתי עושה עמך נתפגלו נאמן א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שכירו נאמן ורבא אמר כגון דאשכחיה ולא א"ל לא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. והקשה רבינו תם דפ' האומר פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרווייהו מודו בא"ל עד אחר נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן וכן א"ל עד אחר אכלת חלב ושורך נרבע אע"ג דאין בידו ומרבא נמי קשה אע"ג דמהימן ליה הכא בשאין בידו היינו משום שהיה בידו תחילה אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא. ופיר"ת דההיא דהנזקין במכחישו או דאמר א"י אבל התם בדאומר בשותק דכהודאה דמיא וכן מוכח בפ' האשה דבעי למיפשט מינה דע"א נאמן באיסורין ודחי ודילמא שאני הכא משום דאישתיק ושתיקה בהודאה דמיא וגבי אשתו זינתה נמי פליגי בשותק ועובדא דההוא סמיא שותק הוי ומהני לאביי בע"א כשר דלאו גזלנא הוא ולרבא אין דבר שבערוה פחות משנים אא"כ מהימן ליה בבי תרי אבל במכחישו או אומר א"י לא מהימן אפי' מהימן עליה כבי תרי דדוקא בשותק משום שתיקותו דמודה דדברים ניכרים הוא דחזא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואביי לאו משום דל"ל אין דבר שבערוה פחות משנים דבריש סוטה ילפי' דבר דבר מממון ולא מיתסרא בעד אחד אלא בקינוי וסתירה כדפרי' לעיל אלא אביי מוקי לה במכחישו או באומר א"י ורבא מוקי לה אפי' בשותק ובמהימן אחר בבי תרי היינו מדרבנן א"נ הא דאמר אביי אפי' לא מהימן כב"ת [אסורה] היינו מדרבנן והא דדייק גבי אכלת חלב טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן אי אמר א"י באומר לא אכלתי דמי ולישנא דלא אכלתי נמי שפיר משמע לא ידעתי שאכלתי ובפ' י' יוחסין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי כו' בד"א שלא קרא (עליו) [עליה] ערעור ודייק אי [לימא ערער] חד והאר"י אין ערעור פחות משנים ע"כ באומר א"י במכחישו דמי דהתם אין יכול להכחישו דאין יכול לידע הילכך מסקנא א"י במכחישו בפירוש ולא מהימן אא"כ בידו ולרבא אע"ג דאין בידו עכשיו הואיל והיה בידו מעיקרא וכגון דקא"ל בזימנא קמייתא דאשכחיה וגבי שותק מהימן אע"ג דלא היה בידו מעולם ולגבי אשתו זינתה אי מהימן עליה כבי תרי ושותק אשתו אסורה ואי לא מהימן עליה כב"ת אשתו שריא אע"ג דשותק דאין דבר שבערוה פחות משנים [והכי הלכתא] דאביי ורבא הלכה כרבא:
17