אור זרוע, חלק ב ק״מOhr Zarua, Volume II 140
א׳מתני' ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר. שמא יעשו ב"ד הגדול אלול מעובר ויהי' שני ימים טובים והוא צריך לילך ביום ראשון לצד אחד ובשני לצד אחר. מערב שני עירובין. ומניחן בעיו"ט זה לכאן וזה לכאן. ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי הכל כדפרי' לעיל גבי יו"ט הסמוך לשבת ולא הודו לו חכמים דקסברי קדושה אחת הן. מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי הוא דתניא מודים חכמים לר"א. אע"ג דפליגי עליה בשבת ויו"ט הכא מודו בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר שמערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח כו'. משום דשתי קדושות הן דחד מנייהו חול ומשום ספיקא דלא ידעינן אי עברוה ב"ד וקדשו ירחא ביום שלשים ואחד ויהיה ראשון חול או דילמא ביום שלשים נקבע והאי שני חול הוא דעבדי ליה. ור' יוסי אוסר אמר להם ר"י אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. דקסבר דלאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים או ביום שלשים ואחד לחודיה איתקן אלא אף משום שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקן דתרויהו קדשי דאמור רבנן שהיו מצפין ביום שלשים של אלול שמא יבואו עדים שנראית הלבנה היום ויקדשו ב"ד את החודש היום ונוהגין אותו היום קודש שמא יו"ט הוא ותניא תמיד של ר"ה שחרית קרב כהלכתו תמיד של חול ושיר של חול המתוקן ליום בהשיר שהיו הלוים אומרי' בבית המקדש ובתמיד של בין הערבים [אומר שיר אחר הסירותי מסבל שכמו כדאמרי' בפ' בתרא דר"ה ואם באו עדים אחר תמיד של בין הערבים] שכבר קירב תמיד בשיר של חול תקנו שיהו מקדשין החודש מחר ומיום המחרת מונין קביעותן כדי לומר שיר הראוי ליום טוב ומ"מ את גמר יום ל' נוהגים קודש כתחילתו שכן תקנו שיהיו נוהגין אותו היום קודש ואפי' גמרו של יום ואע"פ שיודעין שידחה למחרת ולמחר קודש והרחוקין מב"ד נוהגים שני ימים טובים לאו משום ספק נראית לבנה ביום ל' והוי שני חול ספק ביום ל"א והוי ראשון חול קא עבדי. אלא משום שמא באו עדים אחר תמיד של בין הערבים ונהגו ב"ד שניהם קודש קעבדי. אלמא שניהן קודש. אלמא אנן דדחקינן מב"ד מספקא לן דילמא הכי הוה ותרוייהו חד קדש. ורבנן אמרי לך התם נמי כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול וליכא קדש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא לזלזלי ביום שלשים [של שנה אחרת] דאי שרית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למיעבד ביה [נמי] קודם המנחה ויבואו עדים קודם המנחה ויהיה קדושו היום ונמצא שעשו מלאכה ביו"ט. וקיי"ל כר' יוסי דקדושה א' הן ואינו מערב אלא לשניהם למזרח או לשניהם למערב אבל יום אחד למזרח ויום אחד למערב לא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועוד דשנאה ר' במתני' בלשון חכמים. ואמרי' בפ"ק דביצה רבא אמר אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מי לא מודה ר' יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וב"פ הר"מ בן מיימון זצ"ל דקדושה אחת הן ואינו מערב אלא לשני הימים לרוח אחת. מיהו ק"ק מדקתני מודים חכמים לר"א משמע דר"א סבר דב' קדושות הן וכבר פסק רב לעיל הלכה כר' אליעזר ושמא מודים חכמים לר' אליעזר בראש השנה ופליגו עליה ביום טוב ושבת ור' אליעזר מודה להם ביום טוב ושבת ופליג עלייהו בשני ימים של ר"ה ולא תקשי דרב אדרב דרב פסיק הכא כר' אליעזד ביו"ט ושבת דשתי קדושות הן ובפ"ק דביצה אתמר שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא דסבר קדושה א' הן. וזה אשר שלח לי ה"ר ישעיה זצ"ל. קשיא לי דרב אדרב דבפ"ק דביצה אמרי' שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא קדושה אחת הן ובפ' בכל מערבין אמרי' תניא מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכיון דרב פסק התם הלכה כר' אליעזר ביו"ט ושבת השתא י"ל ביו"ט ושבת דפליגי רבנן עליה דר"א פסיק רב שהן ב' קדושות בר"ה דמודו רבנן לר' אליעזר לא כ"ש דסבר רב שהן שתי קדושות. ונ"ל לתרץ שאין טעם ב' קדושות דר"ה דומה לטעם שתי קדושות דשבת ויו"ט דמ"ד דב' ימים טובים של ראש השנה הן שתי קדושות סבר דמספיקא עבדי' תרי יומי וחד מנייהו חול והלכך אין קדושתו שוה שהא' קודש והא' חול בשני י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומ"ד קדושה א' הן סבר לאו משום ספיקא עבדינן להו שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש [אע"פ שידוע בבירור שהוא חול ולמחר קודש] א"כ חומרא דרבנן הוא לעשות ב' ימים ונולדה בזה אסורה בזה דביומא אריכא דמי אבל שבת ויו"ט אין לומר א' מהם חול ששניהם קודש אלא בהא קמיפלגי רבנן סברי [כיון דאין חול מפריד ביניהם קדושה אחת הן וביומא אריכא דמו] דא"י לערב כ"א עירוב אחד לשני הימים ור"א סבר אע"ג דשניהם קדושים ואין חול מפריד ביניהם מ"מ זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו שזה יקרא שבת וזה יקרא יום טוב ושתי קדושות הן ולאו כיומא אריכא דמו ויכול לערב שני עירובין לשני הימים שכל יום עומד בפ"ע ובזה פסק רב הלכה כר"א דשתי קדושות הן [ויכול לערב שני עירובין וגם הביצה שנולדה בזה מותרת בזה אי לאו משום הכנה דרבה אבל גבי ר"ה דסבר ר"א דשתי קדושות הן] אע"פ שחכמים מודים לו לא ס"ל לרב כותייהו דטעמא דידהו [משום] דקסברי שהאחד מהם חול ומשו"ה יכול לערב שני עירובין ורב ס"ל בהא כר' יוסי דקדושה אחת הן וביומא אריכא דמו ואם נולדה בזה אסורה בזה ולא בעבור ספק ניתקנו מתחילה ואם נפשך לומר נהי דאחמור רבנן ועשו שניהם קדש מי אילימא קדושתו משבת ויו"ט הסמוכין זה לזה ולמה שם היה סובר רב נולדה בזה מותרת בזה אי לאו משום הכנה דרבה והכא הוא סובר נולדה בזה אסורה בזה. תשובה שבת ויו"ט הן שתי קדושות שזה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו וס"ל כר"א שאין זה נמשך ונגרר אחר זה אלא כל אחד לעצמו עומד שזה יום טוב וזה שבת אבל שני ימים טובים של ר"ה כלום אתה יכול לומר שיהא זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו יום אחד הוא ר"ה לא שני ימים הילכך כשהחמירו חכמים ואמרו ששניהם קודש לא שיהו חלוקים זה מזה אלא כיומא אריכא דמו שיום השני נמשך ונגרר אחר יום הראשון ומשו"ה א"ר נולדה בזה אסורה בזה. שלומך יכפילו מן השמים בשלום רבנן דאיקרו מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:
1
ב׳מתני' ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון ואוכלה בשני. ואומר ביו"ט ראשון של ר"ה אם היום חול תהא זו תרומה על אילו ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב דשבות דרבנן [הוא] במסכת ביצה ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא [זו] שאמרתי אתמול תרומה על אילו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל הכלכלה המתוקנת ומשייר התרומה. ולא הודו לו חכמים. דסברי תרוייהו קודש נינהו ואין מגביהין [בהן] תרומה. וכן ביצה שנולדה ביו"ט ראשון של ר"ה תאכל בשני ולא הודו לו חכמים ואין הלכה כר' [יהודה] בכלכלה ולא בביצה. תניא כיצד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש (אם) [אין] בדברי כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו [ואם היום קודש] אין בדברי כלום וקורא עליה שם ואוכלה לחברתה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות. כגון שני ימים טובים של פסח ועצרת וסוכות שהתורה אמרה יום אחד בשבתון ובגולה עושין שני [ימים] מפני שדחוקין מב"ד [ואין יודעין] אם הוקבעו תשרי וניסן ביום ל' או ביום ל' ואחד אע"ג דמשום ספיקא וחד מנייהו חול אפ"ה מחמיר בהו ר' יוסי והנך דר"ה לא קרי להו של גליות מפני שאף בירושלים פעמים שהיו נעשים ב' ימים וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה: ההוא בר טביא. צבי. דאתא לבי ריש גלותא דאתצוד ביו"ט ראשון של גליות. ע"י עכו"ם. ואישתחיט ביו"ט שני ר"נ ור"ח אכול. ממ"נ אם אתמול חול הרי מותר ואם אתמול קדש הרי היום חול והרי המתננו בכדי שיעשו. רב ששת לא אכל. משום דקסבר קדושה אחת היא אר"נ מאי איעבד ליה לרב ששת דלא אכיל בשרא דטביא א"ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי. בניחותא. וא"ל איסי תנא איתמר. ובלשון תימא כלומר איסי תנא וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות ואנא איכול. אמר רבא מאי קושיא דילמא הך סיפא (נימא) [נמי] אר"ה קאי וה"ק וכן היה ר' יוסי אוסר בב' ימים טובים של ר"ה בגולה כאותן שהיו עושין בירושלים כשבאין העדים מן המנחה ולמעלה. א"ה של גליות. דמשמע בהני שאין נעשים שנים אלא בגולה. בגולה מבעיא ליה א"ר אשי מאי קושיא. דילמא האי [אוסר] דקתני ה"ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור של שני ימים [טובים] של גליות [קל] באיסור שני ימים טובים של ר"ה לרבנן דפליגי עליה ושרו כדתניא לעיל ומודים חכמים לר"א ומוטב לתרוצי מילתיה הכי ולא נוקי שבשתא בר' יוסי דקיי"ל ר"י נמוקו עמו והא חומרא בלא טעמא הוא. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי כקדושות א"ל תנינא מודה ר"י בשני ימים טובים של גליות. דשתי קדושות הן. א"ל אי משכחת להו לר"נ ור"ח לא תימא להו הא מילתא דמכספין לי על דלא אכלית מניה. אמר רב אשי אמר לי מרימר ההוא בר טביא לאו איתצודי איתצוד הוה דההוא ודאי פשיטא הוה ליה לרב ששת דהוה שרי בשני. אלא מחוץ לתחום אתא ובו ביום מאן דאכיל סבר הבא בשביל ישראל זה מותר לאכול הימנו ישראל אחר ומאן דלא אכל סבר כל דאתי לבי ר"ג אדעתא דכולהו רבנן אתא. והא אשכחיה לרבה בר שמואל. ואי בו ביום אמאי קא משייל ליה אי שתי קדושות הן אי קדושה אחת. לא היו דברים מעולם. הנהו בני גננא קושרי כילת חתנים ונותנים שם הדס. דגזו להו אסא ביו"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר א"ל (רב אחא) [רבא] בר תחליפא לרבינא ליסר להו מר מפני שאינן בני תורה. ואתו לזלזולי ביו"ט שני מתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והא בעינן בכדי שיעשו אזלין שיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו. ושמעינן מר"ח ור"נ ומרבה בר שמואל ומדרב ששת דהדר ביה ומדרבא דאמר במסכת ביצה [מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה] ומדרב דאמר במסכת ביצה שני ימים טובים של גליות נולדה בזה מותרת בזה וקבעינן הילכתא כותייהו דדבק הניצוד או נלקט מן המחובר ביו"ט ראשון של גליות דימתין לערב בכדי שיעשו ומותר דמכולהו שמעינן דאחד מהן חול דאי מספקא לן בקדושתא אחת אמאי אשתראי בהו ביצה ואי משום דביצה איסורא דרבנן היא הא לא אשתראי בשני ימים של ר"ה. ועוד דקיי"ל במסכת ביצה דספיקא דרבנן בדשיל"מ אסור. ועוד איסור צידת צבי מלאכה דאורייתא היא ושריוה. ובה"ג אוסר ויליף טעמא מדקבע רב פפא הלכתא בפ' אין צדין עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר לקרקע אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ומוקים דהאי ולערב אסורין בכדי שיעשו ולערב של מוצאי יו"ט ב' קאמר דליהוי ראוי לעשייה ובעיני נראה שאינה כן אלא כדקאמר (סתם ואמר) ולערב סתם. אם ביו"ט ראשון הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלם ולפיכך צריך להמתין דשמא היום קודש ולמחר חול ובעי המתנה ואי הוה איפכא כ"ש דאף בלא המתנה היו מותרין ואם ביום שני הביאום ימתין לערב בכדי שיעשו ואוכלם ולפיכך צריך להמתין דשמא היום קודש היה. ותדע דעיקר מילתיה דרב פפא לערב דיו"ט ראשון איתמר מהנהו בני גננא דגזו להו עכו"ם אסא ביום טוב שני [לאורתא] שרא להו רבינא [לאורוחי] לאלתר אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו ביו"ט ראשון דהא קים לן בקביעא דירחא וראשון עיקר הוא ודעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בפרק קמא דביצה אבל יו"ט שני דקיל לא בעינן בכדי שיעשו ומסקנא דהלכתא אף ביו"ט שני בכדי שיעשו דלא לזלזולי ביה ותשובת גאון יש בידי [כן] כל זה פירש רש"י ובפ' אין צדין פי' כמו כן ובתב ולא זכיתי לשאול את פי רבינו יעקב בר יקר זצ"ל [בדבר זה] כי היו נוהגים בו היתר במקומנו והיה לי הדבר פשוט ולאחר פטירתו של רבינו זצ"ל שמעתי את רבינו יצחק הלוי שהיה אוסר עד ליל מוצאי יו"ט שני וכל בני עירו כמותו וגם ה"ג אוסרת כן ודנתי לפניו ולא הועיל לי כלו' וכל טעמ' אינו אלא מדנקט בכדי שיעשו בלילה הראוי לעשיי' קאמר. ואני אומר צריך להמתין בכדי שיעשו משום שמא היום היה קודש והלילה חול. תדע דלא קאמר ולערב של שני אסורין בכדי שיעשו אלא לערב ראשון קאמר ותשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי. גם עתה בא אלי מכתב שבא לגרמישא אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומי ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל התלמוד והורה כמותי ע"כ לשון רבי' שלמה בפ' אין צדין: ורבי' יצחק בר שמואל אומר דאין ראיה מהנהו בני גננא ממה שרצה רבינא להתיר לאורוחי [לאורתא] לאלתר דדילמא רבינא סבר דלא אמרינן צריך להמתין בכדי שיעשו כלל לא ביו"ט ראשון ולא ביו"ט שני וה"ה לדידיה דאי אגזיז האי ביו"ט ראשון דהוה שרי ליה לאורוחי בי' לאורתא לאלתר ומה שהוצרך להזכיר דהוה עובדא ביו"ט שני ולא נקט יו"ט סתם לאשמעינן דאפי' ביו"ט שני רצה רב' (אחא) בר תחליפא להחמיר לפי שאינם בני תורה אבל מאן דאית ליה בכל דוכתא בכדי שיעשו ה"ה דאי אגזיז ביו"ט ראשון שצריך להמתין בכדי שיעשו ליו"ט שני. וההוא בר טביא דאשתחיט ביו"ט שני [מיידי] כגון דאתציד ביו"ט ראשון מאליו ע"י מצודות פרוסות מעי"ט ולא עכו"ם שהביא דורון היה. דה"ט שהצריכו חכמים להמתין למוצאי יו"ט בכדי שיעשו גזירה שמא יאמר הישראל לעכו"ם לעשות ביו"ט כדי לאכול למוצאי יו"ט לאלתר וזה לא שייך אלא בעכו"ם שעשה בשביל ישראל כגון עכו"ם שהביא דורון אבל מילי דממילא כגון שניצוד מאליו או כגון פירות הנושרין לא ושרי לאורתא לאלתר. ואפי' בעכו"ם שעשה בשביל עצמו לא שייך כדמוכח פרק השואל אם רוב עכו"ם בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ומטעם זה יש לאסור עכו"ם שהביא דורון ביו"ט ראשון וצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו אע"פ שהם ב' קדושות דאי שרית ליה ביו"ט שני חיישי' שמא יאמר לעכו"ם בי"ט ראשון לעשות כדי שיאכל ביו"ט שני לפי שיודע שביו"ט לא יוכל לאכול אם לא שנעשה ביו"ט ראשון. ובפ' אין צדין פירש"י דמה שצריך להמתין למוצאי יו"ט בכדי שיעשו היינו שלא יהנה ממלאכת יום טוב וטעם זה נמי לא שייך אלא בדבר הנעשה בשביל ישראל ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שלפי טעמו הדין עמו שרוצה להתיר למוצאי יו"ט [ראשון] בכדי שיעשו אבל קשה המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי הרי נהנה ממלאכת שבת הוא אבל לפי טעם רבי' יצחק בר שמואל ניחא דהתם אין שייך לגזור שמא יבשל בשבת מיהו גם לפי טעם רש"י י"ל דמילתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן ולפי טעם שפירש רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל צריך להמתין למוצאי [יום] טוב [שני] כדי שילך הוא למקום שצד [העכו"ם] הצבי והדגים וכדי שיצודם ויתלוש הפירות ויחזור לכאן דאלת"ה אלא כדי שיתלשו לבד דהיינו ברגע קטן ואפי' בבואו ממקום רחוק אכתי איכא למיחש שלא יאמר לעכו"ם לעשות ביו"ט כדי לאכול למוצאי יו"ט לאלתר בהמתנה מועטת ושמא י"ל דלא החמירו חכמים כולי האי. ורבי' יואל בר' יצחק הלוי מבו"ן אומר דכל היכא שהעכו"ם עושה מלאכה דאורייתא בשביל ישראל צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני כדברי ה"ג כגון ההוא דרב פפא דנלקט מן המחובר בשביל הישראל דמחמירים דאפי' נלקט ביו"ט ראשון אסור אף ביום שני עד לערב בכדי שיעשו דהיינו חול גמור אבל ביו"ט עצמו אסור. והא דמייתי רש"י מהנהו בני גננא דגזו אסא לית ראיה דהא ביו"ט שני הוה ואפ"ה הואיל ובשביל ישראל נלקט ואיסורא דרבנן הוה סבר רבינא להתיר לאלתר ומסיק תלמודא דליתא לדרבינא דשרא לאורתא לאלתר ואע"ג דהוי חול גמור דבעינן נמי בכדי שיעשו ואע"פ שלא נעשה בו אלא איסורא דרבנן הואיל דבשביל ישראל נלקט אבל אי הוה ביו"ט ראשון נלקט בשביל ישראל דהוא יו"ט גמור ומלאכה אסירא ביה מדאורייתא הוה אסיר עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו ואע"ג דיו"ט מדרבנן הוא כדשלחו מתם ובר טביא דאיתצוד ביו"ט ראשון ואשתחיט ביום טוב שני התם צדוהו עכו"ם לצורך (עמהם) [עצמם] ולא בשביל ר"ג ובתר הכי אימליכו ושדרוהו לריש גלותא הלכך ביום טוב שני מותר הואיל דלא ניצוד בשביל ישראל דאי בשביל ישראל אף ביום שני אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו והאי דלא אישתחיט ביו"ט ראשון היינו טעמא שאין ראוי לאכול ביום טוב ראשון [מחמת] מוקצה של איסור צידה: ההוא ליפתא דאתא למחוזא ביו"ט נפק רבא חזיא דכמישא שרא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול הימנו וכ"ש הא דאדעתא דעכו"ם עשאו כיון דחזא דמפשי העכו"ם ומייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל נמי מפשי ואסר להו. הני ודאי מאתמול עקירן אבל אי עקירן היום אע"ג דאדעתא דעכו"ם אתא והיינו טעמא משום מוקצה ואפי' ר"ש דלית ליה מוקצה מודה בגרוגרות וצימוקין [והכא כליפתא כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו כגרוגרות וצמוקין] דמי כדפירש רש"י כפ' אין צדין גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ומיהו מטעם זה אין צריך לאסור למוצאי יו"ט בכדי שיעשו דאין מוקצה נאסר בחול אלא או מטעם נהנה ממלאכת יו"ט או שמא יאמר לעכו"ם לעשות ביו"ט כדפרישית ובדבר הנעשה בשביל ישראל אבל ביו"ט שייך טעם מוקצה אפי' לא נעשה בשביל ישראל אלא עשה עכו"ם בשביל עצמו ואפי' פירות הנושרין וכן נראה דמטעם מוקצה אסר לה בפ' אין צדין דבספק [מוכן] איירי בכולהו שמעתא דהוי מטעם מוקצה כך פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל: פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שאם הביאו בשבת שום חפץ ממקום רחוק אותו ישראל אסור להשתמש בו למוצ"ש עד כדי שיעשו כדי שיובאו ממקום שהובאו משם דאף על גב דאיסור תחומין אינן אלא מדרבנן צריך להמתין כדי שיעשו כדתנן במסכת שבת בפ' שואל עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אא"כ באו ממקום קרוב בתוך התחום ואמרינן בגמ' מאי מקום קרוב רב אמר קרוב ממש כלומר בידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו כגון שראינום שהיו שם בשבת. ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. כלומר אפי' הביאום מחוץ לעיר אנו תולים להתיר ואמרי שמא בתוך התחום לנו בערב שבת וסופדין בהם למוצאי שבת מיד. ושמואל אמר ה"ק מתני' לא יספוד כחם ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום [באו] כך פירש"י. הרי משמע אבל אם באו מחוץ לתחום לא יספיד בהם ישראל עד שימתין בכדי שיובאו ואין לדחות דבמת החמירו טפי כדתנן התם עשו לו ארון אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אע"ג דבעלמא סגי בכדי שיעשו דלא דמי. דהתם טעמא שגנאי הוא למת שימצא כל שעה קבור בקבר הנעשה בשבת בשביל ישראל והלכך אסור לעולם אבל הבא גבי הבאת חלילין חוץ לתחום לא שייך האי טעמא: ושלהי יציאות השבת ת"ר לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח (לחוץ) [לתוך] התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצ"ש אסור בכדי שיעשו ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יחתה מיהו ל"ד דסוף סוף איסור מלאכה יש בדבר שמבשל. ואין להתיר מההיא דפ' אין צדין דא"ר פפא הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור ולערב אסור בכדי שיעשו ואם לאו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור ולא קאמר הכא חוץ לתחום אסור ולערב אסור בכדי שיעשו כדאמר ברישא גבי מחובר אלמא לא בעי המתנה לערב באיסור תחומין דרבנן ולא הוצרך לחזור ולשנות. דה"פ ואם לאו שאין במינו במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור בדין מחובר שאסור בכדי שיעשו ותו דלערב אסורין בכדי שיעשו דקאמר לעיל משמע דקאי בין אמחובר בין אהבאה) ועוד אומר רבי' יצחק שהמוליך מכרך זה לכרך זה למקום דחוק איכא איסורא דאורייתא נמי דאיכא רה"ר דסרטיא ופלטיא ומספקא ליה לרבינו יצחק אם הוליך החפץ בשבת עשרה פרסאות או יותר אם נתיר בכדי שיעשו למוצ"ש בלילה אם היה הולך כל הלילה אע"פ שאין רגילות לילך כל הלילה לשלוח חפץ לחבירו אם אין שעה צריכה לכך וצורך גדול דגבי מרחץ המרחצת בשבת [לא] שרינן בפ' שואל למוצאי שבת לאלתר אלא אם יש אדם חשוב שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת הא ליכא אדם חשוב לא אף על פי שאיפשר היה לו לעשות ה"נ לא שנא ואין הליכת כל הלילה מן החשבון רק במו שרגילות לילך או שמא הליכת הלילה יותר חשובה ורגילות אמנם דבר שנעשה בשבת בשביל עכו"ם א"צ להמתין בכדי שיעשו מדאמרי' בפ' שואל גבי מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם רוחץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו ואפי' בשבת שרי כדתנן בפ' כל כתבי הקודש נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ובתוספות ריב"א ממסכת ביצה כתב דמדלא מסיק על דבר הבא מחוץ לתחום ולערב נמי אסור בכדי שיעשו כדמסיק ברישא על המחובר ש"מ דא"צ להמתין בכדי שיעשו לדבר הבא מחוץ לתחום ודוקא ביו"ט הוא דאיכא למיהב חילוק בין מתוך התחום לחוץ התחום דליכא איסור הוצאה אבל בשבת אפי' הביא מתוך התחום אסור לכל ישראל וגם לערב בכדי שיעשו מפני שנעשה בהם מלאכת הוצאה בשבת עכ"ל. והא דאמר בפרק אין צדין חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר פירשתי לקמן בפ' מי שהוציאוהו באיזה עיר מיירי גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא. ההוא ליפתא דאתא למחוזא פירש רבי' שמואל זצ"ל ביו"ט ראשון. נפק רבא חזיא דכמישא שרא למזבן מינה אמר הא ודאי מאתמול עקורה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לאכלה ישראל אחר וכל שכן הא דאדעתא דעכו"ם אתא. כיון דחזא דמפשי ומייתי אסר להו ואמרי' נמי בפ' מי שהוציאוהו הנהו דיכרי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן מנייהו משמע מהלין תרי עובדי דמותר ליקח מחנוני עכו"ם ביום טוב וקשה על דברי הגאונים שפירשו ההיא דפרק אין צדין דתנן אומר אדם לחבירו תן לי בצי' ואגוזים במנין. וכן ההיא דשבת פרק שואל דתנן מניח טליתו אצלו ועושה עמו [חשבון] לאחר השבת דדוקא חנוני ישראל אבל לא חנוני עכו"ם. ובספר המקצועות כתוב זו ששנו חכמים הולך אדם אצל חנוני הרגיל בחנוני ישראל לא בחנוני עכו"ם שיש לחוש לביצה ולדבר המחובר ולדבר הניצוד ביום טוב ולדבר שבא מחוץ לתחום ואסור ליטול מן העכו"ם ביום טוב אבל בחנוני [ישראל] מותר ליקח ממנו כל דבר ביו"ט ואין לחוש לפי שלא נחשדו ישראל על כך והלכתא חנוני [עכו"ם] אסור איסורא גדולה חנוני ישראל מותר וכן פירשו הגאונים וראשי ישיבות זכרונם לברכה עכ"ל. ורבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל מבון הביא ראיה לדבריהם מירושלמי שלהי פ' אין צדין דתני אומר אדם לחנוני ישראל. תן לי כלה של תבלין אצל טבח ישראל הרגיל אצלו תן לי ירך אצל פטם ישראל הרגיל אצלו תן לי תור או נוזל אצל נחתום ישראל הרגיל אצלו תן לי ככר אצל חנוני ישראל הרגיל אצלו תן לי נ' אגוזים ועשרה בצים. בכולהי תני ישראל משמע דוקא ישראל ולא עכו"ם וכן פירש רבי' יצחק בר' יהודא זצ"ל דוקא חנוני ישראל וכן נהג רבי' אליעזר בר' נתן זצ"ל דוקא חנוני ישראל ובה"ג בהלכות יו"ט כתב דהא דת"ר הולך אדם אצל טבח הרגיל אצלו ה"מ ישראל אבל חנוני עכו"ם כל מילי דאיתיה במחובר א"נ כגון קימחא דאיכא למימר דאיתיליד ביום טוב אסור למשקל מניה. מיהו מתוך דבריו משמע דאפי' בחנוני עכו"ם הרגיל אצלו מותר ובלבד שלא יהא מאילו דספיקות שכת'. מיהו בספר המקצועות משמע דכל דבר אסור ליקח מחנוני עכו"ם שמא בא מחוץ לתחום וקשה לדבריהם מההיא ליפתא ומהנהו דיכרי דשרי רבא למזבן מן העכו"ם ביום טוב. ופי' רבינו יואל בר יצחק הלוי זצ"ל מבו"ן דהנהו דיכרי דאתו למברכתא הוה בחנוני ישראל דהנהו דיכרי אייתינהו דורון לחנוני ישראל ביו"ט ושרי להו רבא לבני מחוזא למיזבן מחנוני ישראל שהובאו לו ביום טוב כדאמרי' הבא בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר וההוא ליפתא איכא נמי לפרש בחנוני ישראל ודרך בני מחוזא שהיו החנונים קונים במדה בנ' או בד' פשיטים וסכום היה למידה שהיו קונים בג' ג' או בד' ד' ומנהג הכפריים עכו"ם שהיו מקבלים פשיטים מן העכו"ם ומן הישראלים שהם חנונים כדי להביא לאחר יום או יומים לעיר הלפתות כמו שמנהג עדיין שמקבלים העכו"ם פשיטי' מן היהודים באמנה על התבואה עד שמביאים להם כך מנהג בני מחוזא. ורבי פירוש ההוא ליפתא דאתו למחוזא שאיחר העכו"ם להביאו עד יו"ט (שני) לחנוני ישראל שקנאו ממנו מאתמול נפק רבא לראותו בבית חנוני ישראל וראה שמאתמול נעקרו ואמר הבא בשביל ישראל חנוני זה מותר לישראל אחר לקנותם מחנוני ישראל זה וכל שכן הכא דאיכא עכו"ם שקנו גם הם [מיד] זה העכו"ם ואיכא למימר בשביל העכו"ם הביאו כי אמר בלבו אין ישראל לוקחין וקונין ביו"ט אפי' מישראל חבירו והביאו לעכו"ם. כיון דחזא דמפשי העכו"ם להביא לחנוני ישראל והיו מתכונים כדי שיהא לישראל למכור ולהשפיע לישראל הדרים שם הוי כמו שמביא אדעתא דכל ישראל דניחא לעכו"ם שיקנו אחרים מן החנוני כי גם הוא נשכר במה שמוכר לו ועדיפא מהא דאמר לעיל כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא:
2
ג׳אמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חודש בר"ה כיון דחלוקין במוספין שמקריבין מוספי ר"ח כדכתיב מלבד עולת החודש בתפילה נמי אמרינן את יום ראש החודש הזה ואת יום הזכרון הזה או דילמא זכרון אחד הוא ועולה לכאן ולכאן דכתיב בחודש השביעי באחד לחודש זכרון תרועה יהיה לכם וכיון דאמרי' את יום הזכרון הזה עולה לו בעבור ר"ה ובעבור ראש החודש אמר ר"ח זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן וכן אמר רבה זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן. פירש רבי' שמואל זצ"ל נמצא ר"ח בכלל זכרון לפיכך אינו צריך להזכיר של ר"ח בכל תפילה אלא אומר ביום הזכרון הזה וכשבא לומר בתפילת המוסף פסוקין של מוסף אומר את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך וכו' בכתוב בתורתך ובראשי חדשיכם וגו' ונאמר בחודש השביעי וגו' דפשיטא שצ"ל פסוקים של ר"ח שלא נאה לומר לחצאין שהרי דומה שאין עוד מוסף ביום אלא זה לפיכך אם התחיל לאחר שאמר את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך בכתוב בתורתך אם בא לומר הפסוקים צריך לומר הפסוקי' של כל שני המוספין של ר"ח ור"ה הואיל וחלוקין במוספין ששני מוספין יש. מיהו קים לן בראש השנה שאם אמר בפסוקי דמוסף ככתוב בתורתך שוב אינו צריך להזכיר פסוקי דמוסף אם אינו רוצה כך פי' רבינו שמואל זצ"ל. וכן הנהיג רבי' יצחק הלוי בגרמייש"א [שלא] להתפלל ובראשי חדשיכם דלא אתי לזלזולי במועדות ובשני ימים של ר"ה שלא יאמרו יום שני עיקר כמו בחדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ועל זה השיבו רבינו שלמה וה"ר מאיר חתנו זצ"ל בתשובה המתחל' אור נוגה. ועתה שמעתי שהנהיג רבינו יצחק הלוי את מוספי יום ראש החודש במקראותיו רואה אני את דבריו ולא כחולק על ישיבת רבי' יעקב בר יקר זצ"ל שלא הנהיג כן כי ידעתי מדתו בחר לו הגדולה מכולם ונוהג בעצמו באסקופה הנדרסת ושם עצמו שירי שיריים ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו. ואם רבי' יצחק הלוי שם דברים על לבו בשעת המכנסין שהיה דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבואו. אומר אני מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו ועל שניהם אני קורא ועמך כולם צדיקים ואת אשר בלבבנו אנו משיבים כי דבריו נכוחים למבין ואם באנו לפרוש מהם הננו כפורשים מחיים. ומן הטעם הזה מה ראו רבותינו להלוק שתי קדושות הללו משאר כל שתי קדושות שחלו ביום אחד שהוזקקנו בשאר שתי קדושות להזכיר את שניהם בפתיחה ובחתימה ובזה אומרים זכרון אחד. אלא שבזה יש לומר שמשמעות הא' עולה לו לכאן [ולכאן] משא"כ בשאר שתי קדושות לפי שיש שבת בלא פסח פסח בלא שבת לפיכך אין במשמעות הזכרת אחד הזכרת חבירו אבל יום הזכרון אינו אלא בר"ח השביעי ויום ר"ח זה קרוי זכרון כדכתיב באחד לחודש השביעי וגומר יהיה לכם שבתון זכרון תרועה לפיכך כשמזכירין יום הזכרון הרי ראש חודש משמע וזהו פירוש עולה לכאן ולכאן מלשון התלמוד נלמד. וכשנשאלה השאלה בבית המדרש ופירשו שני צידי טעמיה לדרך זו ולדרך זו כדרך כל שאילות שבתלמוד לא תלו הטעם שלא להזכיר בחשש איסור וחורבה אלא בשלא לצורך תלאוהו דהכי אמ' כיון דחלוקין במוספין מדכרינן או דילמא אמרי' זכרון אחד הוא ועולה לו לכאן ולכאן כלומר סגי בהכי ולא קאמר או דילמא איכא למיחש לחורבה פלונית ואילו היה בידם לתלות בחשש חילול לא היה תולהו ברשות והואיל וטעם דהזכרת היום דעולה לו לכאן ולכאן הוא תינח היכא דאיכא למימר עולה לכאן ולכאן כגון בפתיחה ובחתימה שהוא אומר את מוסף יום הזכרון הזה שהרי אמר את מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך ובאותו המשמעות היה ר"ח ומונה מחצה ודולג מחצה טוב לו לשתוק משתיהן ולסיים מפי כבודך ואם בא להזכיר את שניהם יזכיר ואומרי' אנו שכך נהגו הראשונים ודורות אחרונים קבעו המקראות במוספים ושהן במשמעות זכרון אחד ולא קבעו בו אלא מקראות של ר"ה שלמה בר יצחק זצ"ל. ובירושלמי דפרקין גרסי' ר' יעקב בן אחא בשם ר' יסא העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה א"צ להזכיר בשל ר"ח (עד עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוניה) ובירושלמי דיומא בעון קומי רבנן מהו להזכיר ר"ח בר"ה ואמר אין צריך להזכיר של ר"ח בר"ה זכרון א' הוא עולה לכאן ולכאן מעתה יבטל ר"ח בתפלה כיון שאמר בסוף שופרות וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם יצא רב מפקד לתלמידוי לאדכורי במוספין ועולת החודש ומנחתה ושעיר לכפר ושני תמידין כהלכתן. וכן א"ל מורי רבי' יהודה בר' יצחק שרבי' יעקב זצ"ל כך היה מתפלל ובחודש השביעי באחד לחודש כו' עד כבשים בני שנה שבעה תמימים מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם לריח ניחוח כו' עד עשרון לכבש ויין בנסכו ושני [שעירים] לכפר ושני תמידין כהילכתן ובערוך בערך חדש כתב בביצה בריש גמרא דפ' יו"ט איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי ר"ה פי' אין מזכירין בראש השנה ובראשי חדשיכם לא בתפילה ולא בזולתה פי' מורי ה"ר יהודה חסיד זצ"ל לא בזולתה היינו שאין אומר לאחר הפטרה על יום ראש החודש וגם שאינם אומרים בקרבנות ובראשי חדשיכם ובסדר ה"ר משה מיימון זצ"ל כתוב מלבד עולת החודש ומנחתה ואינו כתוב בו ובראשי חדשיכם) ואמרי' בירושלמי ר' יוסי משלח אע"ג ששלחנו לכם סדר מועדות אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש:
3
ד׳אמר (רבא) [רבה] כי הוינן בי רב הונא איבעי לן מהו לומר זמן בר"ה ויו"כ כיון דמזמן לזמן קאתו אמרי' או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרי' לא הוה בידיה כי אתאי לבי רב יהוד' אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא. כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה כשהן מתחדשות אמינא זמן וה"ה לכל פירות בשעת חידושן. א"ל רשות לא קמיבעיא לי כי קא מבעיא לי חובה. פי' רבי' שמואל זצ"ל ושמעי' מהכא דלברך שהחיינו על כל דבר חדש רשות הוא ולא חובה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו א"א זמן אלא בג' רגלים בלבד מיתבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה רא"א שבעה אלו שבעה ימי בראשית שמונה אלו שמונה ימי המילה ור' יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי הפסח ח' אלו ח' ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת ור"ה ויוה"כ מאי לאו לזמן. וקשה לרב ושמואל. לא לברכה. דמברכין כל יומא מקדש ישראל והזמנים. ה"נ מסתברא דאי לזמן זמן כל שבעה מי איכא. הא ל"ק דאי לא מברך האידנא מברך למחר או ליומא אחרינא. והא בעי כוס יין לומר עליו זמן. וסתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס אבל כ"ע בשאר יומי לית להו. כמאן כר"נ דאמר זמן אומרו אפי' בשוק. הא ל"ק דאיקלע ליה כוס. ולעולם אזמן אמינא דקאי. תינח ר"ה. איכא למימר דזמן על הכוס קאמר ליה אלא יוה"כ אי בזמן מוקמת ליה ע"כ סייעת' דר"נ הוא [דעל הכוס] היכי ליעבד אי מברך עליה ושתי ליה. כיון דקבליה עליה איתסר ליה דהא א"ל רב ירמיה בר אבא [לרב] מי בדלת. פ"א נתקשרו שמים בעבים והתפלל רב של שבת מבעוד יום וא"ל רב ירמי' בר אבא לרב מי בדלת מן המלאכה משקבלת עליך את השבת וא"ל אין בדילנא. לבריך עליה ולנחייה המברך צריך שיטעום ליתביה לינוקא. לשתותו לאחר שיברך עליו דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא אמברך קאמר דה"ה כי שתי ליה אחרינא דטעמא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבורא פה"ג שלא לצורך ומכי טעים אחרינא מניה ש"ד וכדתניא נמי בגמ' בפ' ראוהו ב"ד לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהם שהרי הן יכולין לעשות אבל פורס הוא לבניו ולב"ב כדי לחנכם במצות ואע"פ שהוא לא טועם אלא בניו ש"ד אע"פ שבירך עליה ברכת המוציא כך פירש"י. לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך. התינוק אחר מנהג זה ולשתות ביוה"כ אחר שיגדיל. והיינו דוקא במילתא דתדירא תדיר כי הכא דיוה"כ בכל שנה בעי זמן אבל אי אירע יום מילה בט"ב וביוה"כ דהוה אקראי בעלמא יהיב ליה לכסא לינוקא ולא חיישי' למיסרך. ומעשה היה בחופה שנעשית בעשרה בטבת ונתנו הכוס לתינוק לשתות בך פי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל. כתב רש"י [דרב] אחא בר יעקב לא אתפריש ורבינו חננאל פירש דהיינו דפ' תולין דמכריז רב האי מאן דבעי למיזרע בשותא בכרמא ליזרע רב עמרם חסידא מנגיד עליה רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה [וליתיב] ליה לתינוק ישראל אתי למיסרך קים לן דרב אחא בר יעקב הקשה אותה קושיא. ואסקי' הלכתא אומר זמן בר"ה וביוה"כ והלכתא זמן אומרו אפי' בשוק פירש רבינו שמואל ואשר נהגו העם לאומרו על הכוס ביום טוב לאו משום דחובה על הכוס אלא דהכי שפיר וה"ה אם אומרו משעה שקידש עליו היום וביוה"כ הואיל וליכא כוס נהגו לאומרו לאחר גמרו ג"פ כל נדרי וה"ה נמי אומרו בשוק אלא דהכי שפיר והאי דנקט ר"ה ויוה"כ רבותא היא דכ"ש דבשלשה רגלים חובה. ואין אומר זמן אלא בליל ראשון של פסח ובליל שני ובשאר ימי הפסח אין אומד והני שתי לילות ראשונות של פסח חובה משום ספיקא [דיומא] ואי הוה קים לן איזה מהם קודש לא הוה אומר זמן אלא באותו לילה בלבד וכן שתי לילות [של] עצרת חובה לומר זמן וכן שתי לילות של סוכות וכן ליל שמיני ספק שביעי וליל תשיעי ספק שמיני דקים לן שמיני רגל בפ"ע הוא לענין פז"ר קש"ב לפי שכל אילו שתי קדושות הן. רבי' נוהג [לומר] זמן בשתי לילות של ר"ה ואע"פ שקדושה אחת [הן] ומסבר טעמא דהא דא"ר יוסי שני ימים של ר"ה ב' קדושות הן לחומרא ולא לקולא דטעמא משום דבירושלים נמי היו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ועיקר יו"ט היינו יום שני והיו אומרי' זמן בירושלים ליל ב' שלא מספיקא דאיהו הוה יו"ט וליל ראשון היו אומרים מספיקא שמא יבואו עדים קודם המנחה ויהא היום ר"ה אף אנו הואיל ומשם אנו למדין דב' ימים של ר"ה קדושה אחת הן הכי נמי אית לן למימר זמן בשתי לילות של ר"ה כירושלים היינו יום שני ורבי' יצחק בר' יהודה רבו זצ"ל לא חייב לומר בב' לילות כי אם בליל ראשון הואיל וקדושה אחת הן ה"נ לית לן למימר זמן בשתי לילות כ"א בליל ראשון הואיל וקדושה אחת הן ואפ"ה מסתבר טעמא דמחייב לומר זמן בשתי לילות כ"ז פיר' רבי' שמואל. ובתשובות כתוב בשם רבי' שמואל שאמר בשם רבינו שלמה זקנו זצ"ל שיש לומר זמן [בין] בב' לילות של ר"ה בין אתקיעות בשני הימים וכתב מורי אב"י העזרי זצ"ל שכך נמי משמע מדברי רבי' יצחק בר אלעזר הלוי זצ"ל שמזקיק לומר ובראשי חדשיכם בשני כבראשון בשני ימים של ר"ה ושאר הגאונים ס"ל שאין לומר זמן ביו"ט שני של ר"ה לא שנא בקידוש ל"ש בתקיעות. וה"ר מאיר בן רבי' אליהו זצ"ל בשם רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל שי"ל זמן ביו"ט שני של ר"ה דמה נפשך אי כיומא אריכא רמי ופטר לו זמן דאתמול א"ה קידוש נמי לא ליבעי ואי לא פטר ליה מקדושא מזמן נמי לא פטר ליה וה"ר יעקב הקדוש מקורב"ל זצ"ל הביא ראיה שאומ' זמן בר"ה ביום שני מדמסיק פ' ערבי פסחים והא יו"ט לאחר השבת דיש לו ואמר רב יקנ"ה אמרי' מדלא קאמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקי' דלית ליה ואי ביום שני של ר"ה ליכא זמן מאי מוכח דילמא ביו"ט שני של ר"ה עסקינן דליכא נמי זמן אלא ש"מ דיו"ט שני של ר"ה איכא זמן. וכבר שאל רב מבורך גאון בן מר רב דוד זצ"ל מכדי קיי"ל ברב אשי דאמר פ' לולב וערבה חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו כולהו אכסא דקידושא וגמרי' מינה דמאן דעביד סוכה ולולב לא צריך לברובי זמן וסגי ליה במאי דאמר אכסא ושופר ולולב תרוייהו מ"ע שהז"ג הם שהרי חובה הם מ"ט מברכין בר"ה בשעת תקיעה שהחיינו ולא מברכין בשעת נטילת לולב [אלא על נטילת לולב] בלבד אי משום דסגי ליה ללולב בזמן שעל הכוס שופר נמי דקיי"ל אומר זמן בר"ה וביוה"כ ואי לא סגי ליה לשופר לולב נמי נבעי זמן ותירץ רב נסים גאון זצ"ל דה"ט דשופר בעי זמן מפני שזמן דר"ה ויוה"כ לאו דאורייתא דלאו רגלים נינהו אבל שופר דר"ה דאורייתא הוא הלכך לא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא אבל זמן דסוכה שהוא דאוריית' מפיק לזמן דלולב:
4
ה׳תניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שהל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שלחנו אפי' בסעודת שלמה בשעתה חל להיות בערב שבת מביאין לו בביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. שדרכם היה לקדש ע"פ הראייה ופעמים בא בע"ש אבל אנן השתא אע"ג דקים לן בקביעא דירחא נהגינן לדחות החדשים לחסר וליתר כדי שלא יבוא פסח בד"ו שאל"כ נמצא יוה"כ בא בע"ש ולאחר שבת ויום ערבה בשבת ואנו חיישי' למתיא ולירקא כדמפרש בד"ה והאידנא כיון דלא בד"ו פסח ט"ב נמי לא בד"ו דלעולם אין ט"ב אלא ביום שבא פסח והאי דקתני הבא שחל להיות בע"ש היינו בארץ ישראל בירושלים דלא עבדי אחד מלא ואחד חסד אלא ע"פ הראייה ועושין בד"ו פסח ואי איכא למיחש למתיא וירקא מעברינן לאלול משום תקנת בני בבל דלדידהו חביל להו עלמא כדמפר' אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו פ"ק דר"ה ואנן נהגינן שלא לחסר ולייתר חדשי הקיץ אלא א' מלא וא' חסר ואין אנו מעברין לאלול ומשו"ה נהגינן שלא לעשות בד"ו פסח ולא נצטרך לעבר אלול שהרי לא יבוא יוה"כ סמוך לשבת לא לפניה ולא לאחריה כן פי' רבי' שמואל זצ"ל:
5
ו׳אמר (רבא) [רבה] כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי לא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה לא הוה בידיה אמר (רבא) [רבה] ניחזי אנן דתניא ט"ב שחל להיות בשבת וכן עת"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שלחנו אפי' בסעודת שלמה בשעתה חל להיות בע"ש מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה א"ר יהודה פ"א היינו יושבים לפני ר"ע וט"ב שחל להיות בע"ש היה והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח לא מפני שהיה תאב לה אלא כדי להראות בה הלכה לתלמידים ור' יוסי אמר מתענה ומשלים אמר להם ר"י אי אתם מודים לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שמתחיל מבע"י אמרו לו אבל [אמר להם] מה לי ליכנס לה כשהוא מעונה מה לי לצאת ממנה כשהוא מעונה אמרו לו לא אם אמרת לצאת ממנה מעונה שהרי אכל ושתה כל היום כולו תאמר ליכנס לה כשהוא מעונה שלא אכל ושתה כל היום כולו ואמר עולא הלכה כר' יוסי. וא"ת והיכי מייתי ראיה מדר' יוסי דאמר מתענה ומשלים גבי ט"ב לבני בי רב דיתבי בתעניתא דמשמע דאיירי בתענית הרשות. ואומר ר' דהכי מייתי ראיה דמדקאמר ר' יוסי בט"ב שחל להיות בע"ש מתענה ומשלים ש"מ דלא חשיב כמתענה בשבת א"כ בתענית דרשות נמי שרי לאשלומי אבל אין לומר כלל דבעיא דידן מיירי בתענית של חובה דאין הלשון משמע כן ומנהג נמי בתענית דרשות שמתענין ע"ש ומשלימין ובשאלתות דרב אחאי נמי משמע דאיירי בכל תעניות. ועוד אומר בירושלמי במסכת תענית שלהי פרק סדר תעניות כיצד ר' זירא בשם רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תענית בערב שבת מתענה ומשלים כהדא רב דימי הוה יתיב קומי ר' יוסי בעי מילף מיניה הדין עובדא א"ל נימטי ביתא צבחר) א"ל אי בעינא. א"ל רמשא הוא א"ל אית גבי תורמוסין א"ל משלימין כר' יוסי כך פי' רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים שמעתי שפי' ה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורק היינו שאם רוצה להשלים יכול ומותר להשלים מיהו אם לא השלים טפי עדיף:
6
ז׳הדרן עלך בכל מערבין
7