אור זרוע, חלק ב קצ״אOhr Zarua, Volume II 191
א׳מתני' בור שבין שתי חצירות. חציו בזו וחציו בזו. אין ממלאין הימנו בשבת. שזה ממלא מרשות חבירו. אא"כ עשו לו מחיצח גבוהה י"ט בין מלמעל' בין מלמט' בין מתוך אוגנו. אע"פ שאינה מגעת למים דקל חוא שהקילו חכמים במים דאמר ביח גוד אחית למחיצה ובלבד שתהא בתוך אותו הבור שתראה כהפסק'. ארשב"ג בש"א מלמטה ובה"א מלמעלה א"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם. המפסקת בין החצירות ומפסקת על הבור אע"פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו ואם עירבו זע"ז אינם צריכין לשום מחיצה. א"ר הונא למטה. דקאמרי ב"ש. למטה ממש. וא"צ ראשי הקנים ליגע במים. למעלה. דקאמרי ב"ה. למעלה ממש. סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך וזה וזה בבור. אפילו לב"ה צריך שתהא כל מחיצה עשרה מאוגן הבור ולפנים. ורב יהודה אמר למטה. דב"ש. למטה מן המים [שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור. למעלה דב"ה. למעלה מן המים.] ובהא מקילי שאין קנים צריכין ליגע במים אבל למעלה ממש לא. א"ל רבח בר רב חנן לאביי הא דאר"י למטה מן המים מ"ש למטה ממש דלא דעריבי מיא. תחת המחיצות. למטה. מן המים. נמי (מ"ש) הא עריבי מיא. על חמחיצה שהרי פעמים שהמים עמוקי' מעשרה. א"ל לא שמיע לך הא דאר"י אמר רב ומטו בה משום רבי חייא צריך שיראו ראשי הקנים העליונים למעל' מן המים טפח. ותו הא דאר"י לב"ח למעל' סמוך למים אבל רחוק מן חמים לא. מ"ש למעלה ממש. דהוא רחוק מהמים דלא. דאין מחיצות הפסק ניכרות במים ועריבי מיא להדיא למעלה סמוך למים נמי הא עריבי מיא א"ל לא שמיע לך הא דתני יעקב קרחה צריך שישקיע ראשי הקני' התחתונים במים טפח. ובהא פליגי דלב"ש צריך שתהא מחיצה מפסקת עד התהום ולב"ה צריך היכר מחיצה. ואלא הא דאר"י קורה ארבעה מתרת בחורבה ור"נ אמר רבה בר אבוה קורה ארבעה מתרת במים. בבור שבין שתי חצירות ונתונח על רוחבה באמצע הבור למעלה. הא קאזיל דלי לאידך גיס'. תחת כל רוחב הקורה עד חוץ לקורה בחלק חבירו ומייתי א"ל קים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מד"ט. תחת הקורה מיהא הא עריבי מיא. ורב יהודה היכר הפסק מחיצה בעי. אלא משום קל הוא שחקילו חכמים במים כדבעא מיניה ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה וא"ל אין מחיצה תלויח מתרת אלא במים. ופירש"י וליתא לדר"ו אלא כדרב הונא קיי"ל דב"ה למעלה ממש קאמרי ". הלכך בור שבין [שתי] חצירות חציו בזו [וחציו בזו] אע"ג דאיכא כותל חמפסק' בין החצירו' ומפסקת על חבור אין ממלאין הימנו בשב' אא"כ עשו לו מחיצ' גבוהה י"ט ואפי' עשאוה למעלה בבור ממש סמוך לשפתו דיו ובלבד שתהא כל מחיצות י' מאוגן הבור ולפנים ועל זה סומכים העולם שיש להם בתי כסאות על המים ואין המחיצות מגיעות עד המים דלא קיי"ל כדרב יהודה דאמר צריך שישקיע ראשי הקנים במים טפח ואע"ג דתנן לקמן בפרקין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין הימנו בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י"ט בין מלמעלה בין מלמטה ואמר רבה בר ר"ה ל"ש אלא למלאות הא לשפוך אסו' וביהכ"ס לשפוך הוא אנן קיי"ל כאיכא דאמרי דאמר רבה בר ר"ה לא תימא למלאו' הוא דשרי הא לשפוך אסור אלא לשפוך נמי שרי משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל מיהו על מחיצה העשויה מלמעלה דהיינו כתלים של ביה"כ אין לסמוך כלל דאין אותה מחיצה עשויה לשם מים אלא לשם צניעות של ביח"כ ואנן מחיצה של מים בעינן דאין הלכה כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולח מן חכותל שביניחם. ומיהו לגזוזטרא שהיא למעל' מן הים פירש"י אא"כ עשו לה מחיצה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' החקוק באמצעית' בין מלמעלה על הגזוזטרא בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה משמע שר"ל דסביב הגזוזטרא מהני אע"פ שאותה מחיצ' אינ' עשוי' לשם המי' על הגזוזטר' ומיהו בחנם פיר' מלמעל' על הגזוזטר' שהיה יכול לפרש מלמעלה ומלמטה כי ההיא דהכא תחת הגזוזטרא. שמא מצינן למימר דאע"ג דבעינן הכא זה וזה בבור היינו משום דלמעלה בבור לא חשיב היכר לשם המים אבל התם סביב הנקב של ארבעה על ארבעה שעשוי לדלות ממנו הוי היכר אפי' על הגזוזטרא. וקשה על מה שפסק רבי' שלמה דלא כרב יהודה דהא רב ורבי חייא קיימי כותיה וברייתא דיעקב קרחה. וגם צריך לומר דרב יהודה דאמר קורה ארבעה מתרת בחורבה לית ליה דרב נחמן דאמר מתרת במים ולכאורה היה נראה דאדרבה ר"נ שאמר במים דוקא במים דליכא אלא בקיעת דגים משו"ה הקילו בקורה ארבעה המתרת במים בלא שקוע אבל במחיצה ממש התלויה לעולם מצינן למימר כרב יהודה דבעי שיקוע. ומיהו קצת הוא דוחק דכיון דפי תקרה מהני כ"ש מחיצה ממש כיון דנעשית לשם (שמים) [המים] ורבי' חננאל זצ"ל פסק כרב יהודה דסוגיא דשמעתין כותיה. ור"ת לא גריס אלא. וז"ל אלא הא דא"ר יהודה כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה קורה ארבע מתרת במים פי' אמת המים עוברת (אבל) [אצל] כותל או ים דהוה כרמלית ויש חלון למטה מן הקורה וקורה ארבע מונחת על שני כתלים וחודה החיצון יורד וסותם וקא בעי בשלמא בור איכא מחיצות מעליית' וליתיה כרמלית אלא רה"י כיון דאיכא מחיצה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אע"ג דעירבו לא אזיל דלי לכרמלית אלא לר"נ הא קא אזיל לאידך גיסא שהוא כרמלית ומשני גמירי [כו'] ופריך תחת הקורה מיה' עריבי מיא דכרמלית בהדי הנך ומי כרמלית חוא דולה ומפיק מכרמלית בהדי דקא דלי ולא דמי למתני' דליכא כרמלית אלא רה"י וכן פר"ח דחציב מיא דביני ביני א"כ סובר חוא שמכרמלית חוצב' ונרא' דל"ג אלא דשינוי' דאין דלי מהלך כדקאי קאי וה"פ משום דקל הוא שהקילו חכמים במים ולערובי לא חיישינן דהא איכא מחיצה כדאמר לקמן באמת המים [שעשו לה מחיצה י' דלא חיישי'] לעירובי מיא וראיה לדברי לשון דורא דרעותא בפ"ק וכי אמרי' קל הוא שהקילו חכמים לגבי כרמלית או כעין חורבה אבל בין שתי חצירות לא אצטריך להאי טעמא דאינו צריך כלום אלא משום דלא עירבו ודאי בהיכרא פורתא [סגיא] דהכל רה"י תדע דכי קאמר בסמוך בשמעתי' ר' יהודה בשיטתיה דר' יוסי אמרה (וחזי) [ודחי] לה עד כאן לא קאמר ר"י אלא בעירובי חצירות דרבנן לימא ליה במים הקילו ודייקא נמי מדלא אמר דכולהו תנאי דמתני' דמכשרי מחיצה תלויה בשיטת ר' יוסי אמרו אלא ודאי החמירו יותר ואין לומר קל אלא בכרמלית עכ"ל הלכך לדברי ר"ת מסתבר דהלכה כרב יהודה הואיל ול"ג אלא ולא סתר תלמודא לסברתיה דרב יהודה. וה"ר משה בר' מיימון כתב בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כדי שיהיה כל אחד דולה מרשותו והיכן מעמידין את המחיצה אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיח טפח ממנה יוצא למעלה מן המים כדי שתהא ניכרת רשות זה מרשות זה עכ"ל. והיינו כרב יהודה אלא שהוא פוסק כתרוייהו כב"ש וכב"ה ומסתברא דב"ה אית להו דב"ש: אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין שתי חצירות הפרודות זו מזו שמפסיק ביניהם כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק מופלגת מכותל זה ארבע ומכותל זה ארבע דאי לאו הכי דמיפלג הוה תשמישו בנחת והוי כמו שחבור חציה בחצר זו וחציה בחצר זו שרשות שניהם שולטות בו ותנן במתני' בור שבין שתי חצירות אין ממלאין הימנו שזה אוסר על זה עד שיערבו או יעשו מחיצה תלויה בבור כך השיב לי מרנא ורבנא יצחק. זה מוציא זיז כל שהוא. מכותלו עד לבור וממלא דרך חלון וכן זה וכיון דמופלגת ארבעה לא שלטי ביה לאסור זה על זה ומשום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו לצאת ולבוא ברגל ואין תשמישן בו אלא דרך אויר ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שנים בלא עירוב מש"ה מתקני היכרא פורתא ודכותה במס' שבת פרק הזורק ספינה רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא מוקמי' לה התם דאינו אלא להיכרא בעלמא דלא ליתי לטלטל מכרמלית אחרת לרה"י וים לגבי מילוי סבירא ליה דלאו כרמלית הוא אלא קרקעיתה אבל אוירא דמיא מקום פטור חוא דמיא כמאן דליתנהו דמו. ורב יהודה דידיה אמר אפי' קניא. דלא מינכר כולי האי שרי. אמר אביי הא דרב יהודה. דבעי תקון כל דהו. דשמואל הוא. משמיה דרביה גמיר לה דצריך תקון הוא קצת. דאי דרב. דהוה נמי רביה מיניה לא גמיר לה דהא אמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר בתשמיש מופלג כזה שצריך לזרוק דלי באויר ד"ט ואפילו קניא לא צריך. ומהיכא שמעינן דסבר רב דאין אדם אוסר דרך אויר דאר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב שני בתים ושלש חורבות ביניהם. פרוצות זו לזו ואין בהם דיורין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלה דיש חלונות בבתים פתוחין לחורבה. זה משתמש בחורבה הסמוכה לו דרך חלונות ע"י זריקה הואיל ואין לו [בה] תשמיש גמור בחול שאין לו פתח פתוח אלא חלון אין פרצת המחיצה אוסרת ומותר להשתמש בכולה והוא אינו יכול להשתמש דרך חלון למרחוק אלא ע"י זריקה וחבירו אינו אוסר עליו ואע"פ שמשתמשי' בה בחול בזריקה שזורק דרך אויר שלו בפירצה עד תוך חורבה זו אינו אוסר על חבירו דרך אויר שאין לו עליו תשמיש אלא דרך אויר אבל בסמוכה לחבירו לא ישתמש אפי' בזריקה הואיל ויש לחבירו בה תשמיש נוח בשלשול סמוך לחלונו. וזה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה כדפרישית והאמצעי אסור וכגון דקיימי כחצובה ושלשתן סמוכים לבתים האמצעי כנגד השתים כשלשת רגלי הקנקן הלכך הסמוכין מותרין דאין אדם אוסר דרך אויר והאמצעי אסור דשתיהם משתמשים בה בשלשול ורשות שניהם היא. אבל אם היו כסדרן. שהחצונה מפסקת בין הבית ולאמצעי כל שלשתן מותרות דהא אינו יכול להשתמש באמצעית אלא ע"י זריקה ואין אדם אוסר ע"י חבירו דרך אויר ואע"ג דאיכא לאקשויי דבור דלעיל דמי לאמצעי שהרי שני הבתים סמוכי' לאויר המבוי ואי משום שיש הפסק ארבעה בינו ולכ"א הכא נמי הא איכא הפסק אויר לכל חלל חורבה האמצעי' וכולה אסורה לזה [ולזה] ואפי' (חורבה) [רחבה] כמה אמות וגבי הלל המבוי נמי ליסרו אהדדי לא תקשי דאילו חורבה משתמשים בה תשמישים הרבה בין בסמוך [בין] ברחוק אבל הכא ליכא תשמיש אלא מילוי וההוא ע"י הפלגת אויר ארבעה הוא כ"ז פירש"י. וקיי"ל כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי הלכך גבי בור אפי' היכרא כל דהו לא צריך וכגון שמופלגת מכותל זה ארבעה ומזה ארבעה כדפרי' לעיל ולענין שני בתים ושלש חורבות ביניהם נמי הלכתא כרב. וה"ר משה בר' מיימון כתב באר שאמצעיתה שביל בין שני כותלי החצירות אע"פ שהיא מופלגת מכותל זה ארבעה טפחים שניהם ממלאים הימנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר עכ"ל הרי פסק כרב אלא שחולק על רבי' שלמה שפי' דוקא מופלגת ארבע דאי לאו דמופלג שניהם אסורים עד שיערבו או יעשו מחיצה והוא כתב אע"פ שהיא מופלגת ארבעח טפחים משמע דב"ש אי קיימא בתוך ד"ט דשריא לתרוייהו. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מפרש כגון שזה הבור מושך כל אורך החצירות ומפסיק בין ארבעה הסמוכים לחצר זה לארבעה הסמוכים לחצר זה דחשיב כל חד רשותא לנפשיה ועוד פי' כגון שאותו הפסק שבין שתי חצירות שהבור שם לא הוי רשות היחיד אלא רה"ר או כרמלית ומחיצות הבור גבוהות עשרה דכשממלאים מן הבור לחצר מביאים דרך למעלה מעשרה דהוי מקום פטור כדאמרי' בשלהי שמעתין א"ל רבינא לרבא ומי אמר רב הכי. זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה ואין (בני ר"ה אוסרי') [חבירו אוסר] עליו דרך אויר והאיתמר שני גגין של אדם אחד משני צידי ר"ה. רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה. ואע"ג דכי סגי באויר רה"ר למעלה מעשרה קא סגי. ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה. אלמא דסבר רב דאסר עליו אויר של בני רה"ר אע"פ שאין לה כאן תשמיש. לאו אוקימנ' בשבת בפרק הזורק דמידלי חד ומיתתי חד שהאחד גבוה והאחד נמוך ושמא יזרוק מן הנמוך לגבוה ולא (יגרע) [יגיע] ויפול לרשות הרבי' ואתי לאתויי. ולשמואל דאמר מותר נמי לא קשיא דידיה אדידיה דאמר אדם אוסר על חבירו דרך אויר דהא אמרן ברשויות דאורייתא שמואל מודה דאין אדם אוסר דרך אויר כי קאמר ברשויות דרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. מה שפי' רש"י גבי שני בתי' האלה דמשמע אם יש להם בעלים אוסרין אותם הבעלים על בני הבתי' אע"פ שאין דרים הבעלים בחורבה הא ליכא למימר דהא קיי"ל דירה בלא בעלים לא שמיה דידה כדפרי' לעיל בפ' הדר אלא ר"ל דאינה אוסרת את החצר ואת המבוי שהיא פתוחה להם בתוכה מיהא הוה אסור לטלטל אי הוה להו בעלים כדפירש נמי בשלהי הדר גבי ההוא דאמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו ושמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחד ור' יוחנן אמר אפי' חורבה מיכן וחצר מיכן אין חצר בלא בית ואמר' דל"ג דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה דרך מבוי והרי רשות אחרת היא שיש לבעלים ובמבוי לא נשתתפו שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בפרקין אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה. והשתא צ"ל דהא דשרינן הכא להשתמש לכל אחד בסמוך לו אע"פ שיש לחבירו כמו כן חלק בה ואינו אוסר על זה כיון שגם לו יש חלק בה דשניהם שותפין בשלשתן ואין אוסרין זה על זה את הסמוכות משום דהוה לזה תשמיש בנחת ולחבירו תשמישו בקשה. ובשתי גזוזטראות דשלהי פרקין אמרי' דכשעשו לעליונה בשותפות כי עשו לתחתונה סליקו נפשייהו מעליונה ואין אוסרי' את העליונה אע"ג דיש לבני תחתונה הלק בה מיהו קשה לרבי' יצחק בר שמואל לעשות דירה בלא בעליה דירה לחצאין לאסור לטלטל בתוכה ואומר רבי' יצחק בר שמואל דהא דאמר בסוף הדר דל"ג דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה מיירי בחורבה הפתוחה לבית וא"ת דל חורבה מהכא ולישתרי מבוי בלחי וקורה משום בית תריץ כגון דאותו בית פתוח נמי לצד אחד ואינו רגיל במבוי והשתא א"צ להעמיד חורבות דהכא בשאין להם בעלים דאפי' יש להם בעלים אחרים כיון דלא דיירי בהו לא אסרי:
1