אור זרוע, חלק ב ב׳Ohr Zarua, Volume II 2
א׳תנן בש"א אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו [מבעוד יום] ולא את הצמר לתוך היורה אלא כדי שיקלוט את העין [וב"ה] מתירין בש"א אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין: גמ' ת"ר פותקין מים לגינה ע"ש עם חשיכה ומתמלא והולך כל היום כולו [כו']. ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גב המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו. ואין נותנין חיטין לתוך ריחים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת את הקול. א"ל רב יוסף לימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים. פרש"י מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהיה ריחן נודף. גפרית תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות ע"כ רש"י. ובערוך מוגמר פי' מחתה והוא כלי שנותנים עליו גחלים ונותנין [עליו] בשמים ובלשון ישמעאל מחתה מוגמר על שם גחלים ושמם אלגמ"ר ע"כ ערוך. פר"ח אלו כולן ששנינו במשנתינו כגון שריית דיו ונתינת אונין של פשתן לתנור וכיוצא בהן הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש. וכן אילו ששנינו בברייתא פתיקת מים לגינה בע"ש והנחת מוגמר תחת הכלים והנחת גפרית תחת הכלים כולן מותרין. וכן קילור על גב העין בערב שבת ואיספלנית על המכה ומתרפאת והולכת בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה וב"ה לית להו שביתת כלים נתינת חטים ברחיים של מים בערב שבת להטחן בשבת אסור דלא אמרו שביתת כלים אלא רב יוסף אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול. וכותיה מסתברא ע"כ פר"ח. וכן ראיתי בשם הגאונים כתוב כמותו וכן הדעת נוטה דקי"ל דכל היכא דאפליגו רבה ורב יוסף הלכ' כרבה לבד משדה ענין ומחצה כדאי' בב"ב וכן מוכח בה"ג (שהביא) [שהובא] בהם זו הברייתא. ש"מ שהם סוברות שהלכה כזו הברייתא שאין דרך בה"ג להביא אלא פסקי הלכות הילכך כל היכא דאוושא מילתא דשבת ואיכא זילותא אסור דומיא הריחיים. והא דתנן בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת התם לא אוושא מילתא שהעבדן בביתו [מעבדן] והכובס בביתו מכבסן והואיל וקצץ בדידיה קא טרח כדאמר בגמרא גבי אגרות ובמס' מו"ק ר"פ מי שהפך אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואמר רב (פפי) [פפא] ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשיא וכי לא איכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. ופירש"י ומקבלי קיבולת עכו"ם שמקבלים מישראל מלאכה קודם יו"ט לעשותה לגמרי כגון בית לעשותו ועשה אותם עכו"ם אפי' בשבת ויו"ט. חוץ לתחום דליכא חשדא והא דאמר (בית) של [בית] רבי נותנים כלי לכן לכבס לפני השבת התם אפי' בתוך התחום דחלוק ובגד לאו מידי דמינכרי [אכל מידי דמינכרי] חוץ לתחום אין בתוך התחום לא ולא אמרן דחוץ לתחום שרי אלא דליכא מתא אחריתא דמקרבא לההוא חוץ לתחום אבל אי איכא מתא אחריתא חיישא לחשדא דבני ההיא מתא ולא אמרן דמותר אלא בשבתות וי"ט אבל בחוש"מ אסור משום חשד שיאמרו שנותן מלאכתו לעשותה במועד ע"כ רש"י ובערך קבל כתב בריש גמ' דפ' מי שהפך מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי' עכו"ם שקבלו שדה מישראל בדמים קצובים לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת ויו"ט אסור חוץ לתחום מותר ע"כ ערוך. מדברי רש"י וערוך שפירשו עכו"ם שמקבלים מישראל משמע מדבריהן דבכל ישראל עסקינן ומשום שבת ויו"ט קמיירי (ולדברי) [ולא] כר"ת שפירש דבאבל עסקינן. הלכך מדבריהם ראיה הוא לפר"ח דהא דתניא אין נותנין חיטי' לתוך הריחיים של מים [אלא] כדי שיטחנו מבעוד יום דאתיא אפי' לב"ה אע"ג דלית להו שביתת כלים אפ"ה אסור כדאמר מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא ואיכא זילותא דשבת. וחשדא נמי איתא. שיהו אומרים איש פלוני נותן בשבת וה"ה כל היכא דאוושא מילתא כגון לבנות או לתקן השדה או כל דבר דמינכר אסור אפי' בקבולת שיאמר הרואה איש פלוני שוכר לבנות ביתו או [לתקן] שדהו בשבת אבל אם היא חוץ לתחום היכא דלא שכיחי אינשי [ולא] אוושא מילתא או כגון כבוס בגדים וכל כיוצא בהן דלא מינכרין דשל ישראל הוא שרי בקבולת הואיל שאינו דבר מפורסם והכי נמי משמע בירושלמי דכל דבר שאינו מפורסם דשרי ע"י קבולת בשבת דאמר התם אומני עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בביתו אסור בביתם מותר ארשב"א בד"א בקבולת אבל בשכר אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין בתלוש ובין במחובר מותר ובלבד בקבולת א"ר שמעון בר ביסנא בשם ר' [אחא] הלכה כר' שמעון בן אלעזר ולמה בעירו במחובר אסור משום שהוא מפורסם ויאמרו שליחותיה דישראל קעבד וזה הטעם נמי שמתיר בתלוש משום שהעכו"ם עושה כן אומנתו בביתו ולא מנכר וההוא על כרחין לאו באבל קמיירי. למדנו משם דכל דבר המפורסם אסור אפי' ע"י קיבולת ושאינו מפורסם מותר ע"י קבולת והיינו דתנן פ"ק דע"ז לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקרא על שמו פי' ואיכא חשד כי זהו דבר המפורסם ותניא רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקראת על שמו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים וכו' עד אבל שדהו לעכו"ם מותר מפני דאמרי אריס אריסותיה קא עביד פי' וליכא חשדא הילכך אתברירא לן דכל דבר שאינו מפורסם ולא אוושא מילתא מותר לתתו לאומן בעוד חמה זורחת ע"י קבולת שיקבל ע"ע בכך וכך שכר לבנות את הבית או לתקן שדה חוץ לתחום היכא דלא מנכרא מילתא או לעבד עורות או לכבס חלוק או לתופרו כל זמן שירצה. והא דתנן אמר רשב"ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן לכובס נכרי ג' ימים קודם השבת. אין להביא משם שיהיה אסור ליתן לכובס בעוד החמה זורחת סמוך לחשיכה דהתם פי' שהיה מחמיר על עצמו. אבל אנו קיי"ל בכ"ה שמתירין עם השמש והכי מוכח בגמ' דמסיק שהיו נותנים כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים לפני השבת וצבועים אפי' בערב שבת ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבס יותר מן הצבועים ופרש"י זצ"ל ונפקא מיניה לשכר הכובס וא"ת שכלי לבן אינם מותרין כי אם ג' ימים לפני השבת למה לו לפרש דנ"מ לשכר הכובס יאמר דנ"מ להיא גופה כדקתני. ש"מ שכל דבר מותר ע"י קיבולת עם השמש. מיהו אם יעשה בשבת ויגמור כל תקונו בשבת נראה בעיני דצריך לו להמתין עד מוצ"ש בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת כדתניא לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך תנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו כדאיתא בפרקין ופרש"י שלא יהנה ממלאכת שבת מיהו אינה ראיה כולי האי דאיכא למימר שאני [התם] דעבר אדרבנן שמלא חביתו עם חשיכה [מיהו] אין להתיר אלא למוצ"ש בכדי שיעשו כדאמר ס"פ כל כתבי הקודש עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה ויש בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בו מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין ואמרינן התם משום דכי מחממי אדעתא דרובה מחממי ואע"ג דשקלי אגרא מישראל א"כ הכא נמי לא שנא. והיכא שנתן כליו לאומן קודם שבת ותקנם קודם שבת והביאם לו בשבת ה"ז לובשם אע"פ שיקרע בית הצואר כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול א"ר [זעירא] בשם רב הונא באו כליו מבית האומן לובשו ואם יתקרע יתקרע אבל כל דבר שהוא מפורסם כגון נתינת חטים ברחיים בע"ש אסור מפני שמשמעת את הקול וכן נמי בנין הבית ותיקון השדה אסור בתוך התחום אפי' ע"י קיבולת מפני החשד דשמירת שבת הלכך ישראל שקנה מטבע מן המלך אסור לו לאדם להניח מטבעים עכו"ם שיטביעו בשבת כי הם משמיעים את הקול ואוושא מילתא ועוד שהוא כשכיר שבת שפי' לעיל דאסור וכן ישראל ועכו"ם שקבלו מטבע מן המלך בסתם אסור לו לישראל לומר לעכו"ם טול אתה בשכת ותטביע ואני אטול בחול ואטביע אכל אם התנו מעיקרא שיהיה העכו"ם נוטל שבת וישראל אחד בשבת כנגדו שלא בא יום השבת לרשות ישראל כלל שרי לישראל להטביע בחול ועכו"ם כנגדו בשבת כדתניא ספ"ק דע"ז [ישראל] ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לו ישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מעיקרא [מותר] ואם באו לחשבון אסור. וקיי"ל כאותה הברייתא דספ"ק דע"ז מדפריך מינה רבינא לרבא דאמרי' התם אבעיא להו סתמא מאי ת"ש אם התנו מעיקרא מותר הא סתם אסור אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתם מותר אלא מהא ליכא למשמע מינה והואיל ולא אפשיטא אזלינן בה לחומרא. ור"ת זצ"ל כתב מדמסיק אלא אמר רב יוסף משום שביתת כלים ולא קמהדר ליה רבה ולא מידי ש"מ דהדר ביה לגבי [רב] יוסף והלכך הלכה כרב יוסף דטעמא דאין נותנין חטים לתוך רחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום היינו משום שביתת כלים ולא מיתוקמא הברייתא אלא אליבא דב"ש דאילו לב"ה לית להו שביתת כלים ואין הלכה כאותה הברייתא אלא כב"ה דלית להו שביתת כלים ומותר לתת חיטים ברחיים עם השמש אע"ג דמשמעת את הקול דליתא לטעמא דרבה וכן נמי מותר לבנות בית ולתקן שדה אפי' בתוך התחום. וההיא דמי שהפך דאסר שמואל בתוך התחום מוקי לה ר"ת באבל ואומר שהחמידו באבל יותר מן השבת. וה"ה לפי דבריו שמותר לישראל מטבעים להשכיר עכו"ם שיטביעו חלקו בשבת דבדידהו טרחי וכן התיר לעשות והורה הלכה למעשה. מיהו אין נראה לסמוך על דבדיו בזה הפסק כי להדיא קשה לו מן הירושלמי וגם מדפרש"י וה"ר נתן ערו"ך זצ"ל גבי מקבלי קבולת שקבלו עכו"ם מישראל משמע כל ישראל אפי' אינו אבל. ותו מההיא דמרחץ ס"פ בתרא דע"ז נמי קשה לו דקתני מפני שנקרא' על שמו היינו כסברת רבה דהכא דאוושא מילתא. ותו מאיזה כח נאמר דחזר בו רבה וטעמא דרבה מסתבר טפי מטעמא דרב יוסף דרבה מוקי לה מפני שמשמעת את הקול ואפי' לב"ה [אסור] מדרבנן אע"ג דלית להו שביתת כלים ואילו לרב יוסף דלית ליה דרבה אתיא כתנאי ודלא כהלכתא הלכך נראין דברי פר"ח וכל העומדים בשיטתו וכן הלכה למעשה כדבריהם. ונראה בעיני שאין לפרש דב"ה אית להו שביתת כלים מדרבנן אפי' היכא דלאו אוושא מילתא ואתייא ברייתא לרב יוסף לב"ש דאורייתא ולב"ה דרבנן מדמסיק סתמא דתלמודא והשתא דאמר רב הושעיא אמר רב מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה ולב"ש אע"ג דלא קא עביד מעשה אסור ולב"ה אף על גב דקא עביד מעשה שרי משמע שרי לגמרי אפי' מדרבנן ותו דמסיק גפרית ומוגמר מ"ט שרי בהו ב"ש התם דמונח אארעא. מדשביק ב"ה ודייק אליבא דב"ש ש"מ דב"ה לית להו שביתת כלים אפי' מדרבנן. מיהו הא לאו מילתא היא דלב"ה שנינו לעיל בסמוך דבלי גופיה לא קעביד מעשה ואתיא להו שפיר דשני להו לב"ש בין היכא דקעביד מעשה בין להיכא דלא עביד מעשה מיהו מלשון הספר דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש הוא ולא ב"ה משמע אבל מדרבנן כולי עלמא אית להו שביתת כלים אפי' ב"ה. מיהו לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה דטעמא דברייתא מפני שמשמעת את הקול בעינן למימר דלית להו לב"ה שביתת [כלים] כל עיקר אפי' מדרבנן וקשיא ליה [הא] דתנן ספ"ק דע"ז ובכל מקום לא ישכיר [לו] את המרחץ מפני שנקראת על שמו. ופי' רשב"ם זצ"ל את המרחץ בית שהמרחץ בתוכו אבל כלי מרחץ אע"פ שאין נקראין על שמו אסור מדאורייתא דאדם מצווה על שביתת כליו דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים עכ"ל. ועתה תימא שהרי שביתת כלים ב"ש הוא דאית להו ולא ב"ה והואיל שפי' רשב"ם דכתיב ובכל אשר אמרתי משמע דבעי למימר דמדאורייתא אית לן שביתת כלים והא ודאי ליתא וסוף פרק קמא דע"ז כתב ה"ר ברוך זצ"ל מארץ יון בפירושיו הלכה למעשה דלית לן שביתת כלים ולקמן אכתוב את לשונו:
1
ב׳מניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי המכה ומתרפאת והולכת כל היום כולו פירש"י קילור תחבושת שקורין לוזייא ואספלנית רטייה. ובערוך פי' אספלנית רטייה שעושין אותה מחלב ודונג כדאמר אביי אמרה לי אם אספלניתא דכולהו כאיבי [שב מאני] תרבא וחד קירא ומנהג אילו להנתן על מטלית של בגד ואח"כ ממרחין אותו על המכה עכ"ל. פירושא דברייתא הכי שורה אדם קילור ומניהו ע"ש אבל אם יש לו קילור שרויה מערב שבת מותר להניחה אפי' בשבת כדאיתא פ' ח' שרצים אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותנן על גב עיניו בשבת ואינו חושש שאין הדבר תלוי כי אם שלא ישרה בשבת גזירה משום שחיקת סממנין אבל להניחה בשבת שרי כדפי' רש"י התם דהואיל דאצרכוה לשרותה מע"ש איכא היכרא וליכא למגזר ומאן דחזא נמי סבר דלרחיצה בעלמא הוא כסבור שהוא יין ע"כ רש"י. ובלבד דלא להוי עמיץ ופתח כדאמר התם בר ליואי הוה קאי קמיה דמר עוקבא חזייא דקא עמיץ ופתח אמר כולי האי ודאי לא שרי מר שמואל פירוש משום דמוכחא מילתא דלרפואה קמכוין והיינו דאמר לעיל בסמוך יין בתוך העין אסור ע"ג העין מותר ופירש"י יין בתוך העין דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא ע"ג העין מותר דאמר לרחיצ' בעלמא קעביד. עמיץ ופתח פי' סוגר עיניו כמו עוצם עיניו. רוק תפל ע"ג העין אסור ופירש"י רוק תפל שלא טעם כלום משניער משנתו ועבר עליו חצו' לילה בשינ' ואפי' ע"ג העין אסור דמוכח' מילתא דלדפוא' דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא עכ"ל. והיכא שנתנמנם כל הלילה אע"פ שלא ישן לגמרי אם לא אכל לאחר שניער מתרדימה הוי נמי רוק תפל וביום אי אכל שחרית אפי' ישן כל היום לא הוי רוק תפל והיכא שעבר עליו חצי הלילה בשינה וניער משנתו ולא אכל אם למד הלכה אחת אע"פ שלא טעם כלום אין זה רוק תפל דתנן בפ' האשה שהיא עושה צרכיה בנידה איזהו רוק תפל כל שלא טעם כלום ואמרי' בגמרא תנא כל שלא טעם כלום מבערב סבר רב פפא קמיה דרבא למימר [כמאן] דאמר לא טעים מידי באורתא א"ל רבא מי קתני בערב מבערב קתני לאפוקי היכא דקדים ואכל שמשעה שהשכים אכל אמר רבה בב"ח אמר ר"י איזהו רוק תפל כל שעבר עליו חצות לילה בשינה למימרא דבשינה תליא מילתא והתניא ישן כל היום אין זה רוק תפל ניער כל הלילה ה"ז רוק תפל התם במתנמנם היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכדו ליה מדכד: תנא השכים ושנה פרקו אין זה רוק [תפל] וכמה א"ר יהודה בד שילא א"ר אסי א"ר אלעזר כל שלא יצא רוב דבורו של שלש שעות פי' רשב"ם זצ"ל במה יהיה גדול פרקו דנימא דבדבור כולי האי בטל כח הרוק כל אותו פרק שיש בו תיבות ודברים כל כך כמו שיש ברוב דבורו של אדם כשהוא עשוי לדבר בין אנשים בשלש שעות: ר' מונא אומר טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם פידש"י טיפת צונן בעיניו ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית נמי מאירה את העינים ע"כ רש"י:
2
ג׳ב"ש אומדים אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירין. פי' מתירין סמוך לחשיכה כדתנן בסמוך ובכולן ב"ה מתירין עם השמש פי' בעוד החמה זורחת ולאו דוקא בלחי וקוקרי אלא אפי' באותם מצודות דעבדי מעשה כדאמר בגמרא דלב"ה לית להו שביתת כלים ואף ע"ג דקעביד מעשה שרי. ומיהו וכגון שלא יהא דבר מפורסם כדפרישית לעיל והיכא שניצודו אסור ליטלם בשבת:
3
ד׳מתני' ב"ש אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש: ת"ר בש"א לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם ולא ישאילנו ולא ילונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו וב"ה מתירין כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר"ע אומר כדי שיצא מפתח ביתו אמר ר' יוסי בר יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה ולא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה. פרש"י זצ"ל אלא כדי שיגיע העכו"ם לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידי' קטרח מחמירי ב"ש דמיחלף בשלוחו. לבית הסמוך לחומה של עיר האחרת שהעכו"ם דר בה שהרי יכול להניחה שם. מפתח ביתו של ישראל. הן הן דברי ר"ע לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא על תנא בן מחלוקותו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה אלא כן ע"כ רש"י. פי' ריב"א זצ"ל וסתם מתני' ר"ע ואליבא דב"ה ופר"ח קיי"ל כר"ע דאמר כדי שיצא מפתח ביתו וכר' יוסי דאמר הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה עכ"ל: ת"ר לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר פרש"י דנראה דמשכירן לו לצורך השבת ופי' ריב"א זצ"ל דהאי ברייתא ב"ה הוא ואפי' לב"ה דע"כ לא שרו ב"ה אלא להשאיל דאינו מקבל שכר [אבל להשכיר ולקבל שכר לא] דמחזי כאילו העכו"ם עושה בו מלאכה בשבת לצורך ישראל כשאין שהות ביום לגומרה מבעוד יום אבל אם יש שהות ביום לגומרה מבעוד יום מותר דהא קמדמי לה לאין משלחין אגרות ביד עכו"ם ובההיא קתני לקמן אם יש שהות ביום להגיע לביתו מותר וברביעי ובחמישי אפי' אין יכול לגומרה קודם השבת מותר דכיון דאינו סמוך לשבת לא מחזי דמשכירו לעשות מלאכה בשבת ונראה בעיני דבית הלל היא דלית להו שביתת כלים דאורייתא אלא מפני מראית העין הוא דאסור סמוך לשבת אבל רחוק מן השבת יום או יומים מותר דאי ב"ש כיון דאית להו שביתת כלים דאורייתא אפי' רחוק מן השבת אסור אלא בכדי שיכול לגומרה קודם השבת עכ"ל. והכל מה שפי' עיקר ויושר דודאי ב"ה היא ולא ב"ש דהואיל דקיי"ל פ"ק דע"ז דשכירות לא קניא א"כ אי ב"ש היא הוה לי' הכי למתני לא ישכיר אדם כליו לנכרי אלא כדי שיגמור מלאכתו מבעוד יום כלשון מתני' אלא ודאי ב"ה היא [אך] מה שפירש דב"ה שרי להשאיל איני מבין מנין לו שאני אומר דה"ה שאוסרים ב"ה להשאיל דמחזי כשלוחו. וכן פי' ה"ר יוסף דאורליינש זצ"ל. דהא דנקט שכירות לאו דוקא אלא ה"ה שאלה אסורה והאי דנקט שלא ישכיר איכא למימר משום רבותא דסיפא דלא מיבעיא שאלה דשרי' ברביעי ובחמישי אלא אפי' שכירות שריא. וספ"ק דע"ז כתב ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל בשם רב האי גאון דמותר לישראל להשכיר לעכו"ם בין פונדק בין חנות בין חצר בין ספינה והעכו"ם מפליג בה בשבת הנהו כולהו שריין אף בארץ ישראל דכבר איפסקא הילכתא כר' יוסי וכ"ש בשאר ארצות וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד ולא בכל מרחץ אלא הקרואה על שם ישראל ומפני מראית העין אסור ולא משום שביתה דלית שביתה לכלים אלא לב"ש ואינה הלכה. ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכונת הדירה בלבד מותר להשכירה לעכו"ם עכ"ל:
4
ה׳לא ישכיר אדם כליו לעכו"ם ע"ש וברביעי ובחמישי מותר מכאן תשובה למתירין לישראל להשכיר בהמתו לעכו"ם לעשות בה מלאכה בשבת משום דאנן סהדי דאפקורי מפקר לה כדאמרינן גבי גיגית נר וקדירה אליבא דב"ש כי היכי דלא יעבור אלאו דלמען ינוח ואע"ג דליכא עדים דהפקיר הא אפליגו ר' יוחנן וריב"ל ס"פ אין בין המודר בנדרים דא"ר [יוחנן] משום ר' שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר [וריב"ל אמר ד"ת אפי' באחד הוי הפקר ומ"ט אמרי בג'] כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין וקיי"ל פ' בני העיר ר' יוחנן וריב"ל [הלכה כריב"ל] כדפי' ד"ת התם הלכך יש לומר דמסתמא אפקרה לבהמתו. וקשה להם מכאן שאינו מתיר כי אם שלשה ימים לפני השבת ולא אמר שיהא מותר בע"ש משום דאפקורי אפקרינהו. ותו דתנן פ"ק דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. ואמרינן בגמ' דגזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה ושקיל וטרי התם עד דמסיק במסקנא השתא דאמרת שכירות לא קניא. גזירה משום שכירות וגזירה משום שאלה. ולדבריהם אפי' שכירות ושאלה גופה שדיא דאנן סהדי דמפקר להו. אלא ש"מ דליתנהו לדבריהם ולא שרי לאדם להשכיר בהמתו לעכו"ם אפי' ברביעי ובחמישי אם לא על מנת שיחזירהו לו קודם השבת וכן פי' רשב"ם זצ"ל פ"ק דע"ז אההיא דמסיק והשתא דאמרת שכירות לא קניא ופירש דשאלה ושכירות מיסר אסור להשאיל ולהשכיר בהמתו לעכו"ם ואפי' במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה מלאכה בבהמתי בשבת ור' אמר לי דאם אמר לו ישראל בהמתו קנויה לך מותר עכ"ל ומיהו אפי' בכה"ג אין נכון בזמן הזה להתיר:
5
ו׳כיוצא בו אין משלחין אגרות ביד עכו"ם ערב שבת וברביעי ובחמישי מותר אמרו עליו על יוסף הכהן ועל ר' יוסי חסיד שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם פירש"י שלא יוליכנו בשבת וי"מ דיוסף הכהן ור' יוסי חסיד הכל אחד כדתנן במסכת אבות יוסי הכהן חסיד. ת"ר אין שולחין אגרות ביד עכו"ם ע"ש אלא א"כ קצץ לו דמים בש"א כדי שיגיע לביתו ובה"א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה [כו']. והא תנא לי' רישא אין משלחי' לא קשיא הא דקביע דואר במתא והא דליכא דואר במתא פירש"י אא"כ קצץ לו דמים בשכרו. דכיון דקצץ לו דמים בדידיה קא טרח וב"ש לא מודו בקצץ דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קצץ לא פליגי דאסור. לביתו של מי שנשתלחו לו. לבית הסמוך. לחומת העיר שנשלח שם. והלא קצץ. ואמאי אסרי ב"ה הלא אינהו שרו לעיל. והא אמרת רישא אין משלחין בלא קצץ. דואר. שלטון העיר ולו רגילים לשלוח אגרות. שכיח במתא. משלחין בלא קצץ. בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומת העיר ורישא דאין משלחין בלא קצץ כלל. דלא קביע במתא. ואם לא ימצאנו יהי' צריך לילך אחריו בשבת. ע"כ רש"י. הלכך היכא דלא שכיח במתא מי שנשתלחו לו ב"ש וב"ה מודים שאין משלחין כלל אם לא קצץ [ואם קצץ] מותר [לב"ה] בכדי שיצא מפתח ביתו ואם [שכיח במתא מי שנשתלחו לו ולא] קצץ לב"ש כדי שיגיע לבית מי שנשתלחו לו ולב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה והלכה כב"ה. ואתי שפיר לר"ע אליבא דב"ה דלעיל דהכא החמירו מפני שהוא נושא כתבו של ישראל ודמי לשלוחו טפי מדלעיל דאמרי אדעתא דנפשי' קעביד שהרי לצורכו קנאם ולצורכו שאלם. ופי' ה"ר ברוך מריגנשבורק זצ"ל שאם הביא לו [עכו"ם] כתב בשבת שאסור אפי' לעיין בו כך בלא קריאה דנהי דליכא איסורא בהבאת עכו"ם דבדידי' קטרח סוף סוף בשביל ישראל הביאו ואסור להנות ממנו אותה הנאה ואיני רואה דבריו בזה דדבר הבא מחוץ לתחום אינו אסור אלא גזירה שמא ילך בעצמו ויביא כדמוכח פירש"י גבי דורון שהביא עכו"ם לישראל פ' אין צדין אבל גבי כתב שבא מחוץ לתחום מעיר אחרת יכול להנות דמותר מפני שאין לירא שמא ילך בעצמו אחריו להביאו. מיהו מטעם אחר נראה בעיני שאסור לקרות אפי' בכתב שיש לו בבית שהובא לו מע"ש. ואפי' כתוב בו מדברים המותרים בשבת כגון לשדך לתינוקת ליארס ותינוק ללמדו ספר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כדתנן בפ' שואל מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ואמרו בגמ' מ"ט רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופירש"י בשטרי הדיוטות של מקח וממכר דהנהו אסירי. משום ממצוא חפציך ודבר דבר. ואשכחן בירושלמי דקפיד אפי' אשיח' יתירה בשבת דאמר פרק אלו קשרים א"ר חייא בר בא רשב"י כד הוה חמי לאימי' דמשתעייה סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא ושתקה. ומורי ד' אב"י העזרי כתב להתיר כדפרי' פרק אין צדין. וראיתי כתוב בשם ד' שמרי' זצ"ל. דחולה שחלה וביקש לשלוח אחר אהובו בשבת דשרי לי' להשכיר דין ולהתנות עמו אפי' בשבת שלא תטרף דעתו של חולה דאמרי' פ' מי שמת א"ר לוי קונין משכיב מרע [אפי'] בשבת שמא תטרף דעתו [עליו]:
6