אור זרוע, חלק ב רי״אOhr Zarua, Volume II 211
א׳מתני' מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינ' אם בתחילה כאן וכאן אסור. כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעו"י והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטייה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הויא לקיחה בכהן. מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל ליה מידיה ומימנע לעבוד עבודה וזהו א' מג' דברים האמורים במסכת ביצה שהתירו סופן משום תחילתן. אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות במסכת שבת. ואם בתחילה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה. כאן וכאן אסור. והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהאי שבות לאו צורך גבוה היא אלא צורכי עצמו. ת"ר רטיה שפירשה. שנפלה מע"ג המכה מחזירה למכה. ובמדינה קמיירי ולהכי נקט פירשה שהוא לא נטלה מדעתו. מחזירה למכה דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן ר' יהודה אומר. אם נפלה כולה אין מחזירין אבל אם הוחלקה למטה דוחקה ומחליקה למכה למעלה. למעלה דוחקה ומחליקה למטה אם לא הוחלקה מגלה מקצת רטיה מקצת אחד מעל המכה ומקנח פי המכה וחוזר ומכסה וחוזר ומגלה מצד שני דהשתא לאו נוטלה ומחזירה ביחד הוא ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח. מחליק גומות שברטייה. ואם מרח חייב חטאת ומירוח חייב משום מוחק. א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה. א"ר חסדא לא שנו. דת"ק שרי להחזיר. אלא שפירשה ע"ג כלים. שנפלה על הכר או על הכסת. אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור. דכלכתחילה דמי. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה (דרבא) [דאבא] ופריש אבי סדיא. נפלה לו על הכר שמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי. וקא מהדר ליה אמרי לי לא סבר לה מר להא דרב חסדא דאמר לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי אבל פירשה ע"ג קרקע ד"ה אסור וא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפלה ע"ג קרקע אבל בנפל' על הכלי מודה דהויא כהוחלקה בעלמא. וכן הלכה כדעבד (רבא) [רב אשי] עובדא:
1