אור זרוע, חלק ב רכ״דOhr Zarua, Volume II 224
א׳ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים אחד שוחט הפסח של כל החבורה
בפרק האיש מקדש תניא רבי יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. א"כ מנ"ל ששלוחו של אדם כמותו התם בפרק האיש מקדש פריך תלמודא ומשני דנפקא ליה מויקחו להם איש שה לבית אבות והקשה ה"ר יעקב מאורלינש זצ"ל קרא למה לי תיפוק לי משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו מיהו למאן דמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מתורת שליחות לא קשי מידי ותו י"ל דאי לאו קרא הו"א דחוב הוא לו שגוזל מצותו דאע"ג דשחיט' לאו עבודה היא כדאמרי' פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות מ"מ מצוה לשחוט הלכך אצטריך קרא דשלוחו של אדם כמותו והוי זכות ולא חובה וההיא דפ' אין בין המוד' דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך או דילמא מצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדא דע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא משו' דתורם משלו על של חבירו (משמע) אבל משל חבירו על של חבירו משמע דפשיטא צריך דעת וכדמסיק נמי התם אילימא מן של בעל כרי על של בעל כרי ולדעתיה דמאן אילימא לדעתיה דיליה מאן שויה שליח היינו דוקא בתרומה משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם (היינו דוקא בתרומה) וטעמא דמילתא שבשעת הפרשה אינו יודע דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה או בעין בינונית אבל הכא גבי שחיטת פסח אחרי דגלי רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אפי' שלא מדעתו דהא זכות הוא לו. והכי אמרי' בירושלמי בפ"ב דקידושין אמר ר' זעירא א"ר אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו. אפי' לשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי אפ"ה יש לחלק היטב בין שחיטת הפסח להפרשת תרומה דאין אדם אוסר את שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוניה בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי:
בפרק האיש מקדש תניא רבי יהושע בן קרחה אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא א' אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. א"כ מנ"ל ששלוחו של אדם כמותו התם בפרק האיש מקדש פריך תלמודא ומשני דנפקא ליה מויקחו להם איש שה לבית אבות והקשה ה"ר יעקב מאורלינש זצ"ל קרא למה לי תיפוק לי משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו מיהו למאן דמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מתורת שליחות לא קשי מידי ותו י"ל דאי לאו קרא הו"א דחוב הוא לו שגוזל מצותו דאע"ג דשחיט' לאו עבודה היא כדאמרי' פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות מ"מ מצוה לשחוט הלכך אצטריך קרא דשלוחו של אדם כמותו והוי זכות ולא חובה וההיא דפ' אין בין המוד' דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרי' כיון דזכות הוא לו לא צריך או דילמא מצוה דיליה הוא ניחא ליה למיעבדא דע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא משו' דתורם משלו על של חבירו (משמע) אבל משל חבירו על של חבירו משמע דפשיטא צריך דעת וכדמסיק נמי התם אילימא מן של בעל כרי על של בעל כרי ולדעתיה דמאן אילימא לדעתיה דיליה מאן שויה שליח היינו דוקא בתרומה משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם (היינו דוקא בתרומה) וטעמא דמילתא שבשעת הפרשה אינו יודע דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה או בעין בינונית אבל הכא גבי שחיטת פסח אחרי דגלי רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אפי' שלא מדעתו דהא זכות הוא לו. והכי אמרי' בירושלמי בפ"ב דקידושין אמר ר' זעירא א"ר אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו. אפי' לשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי אפ"ה יש לחלק היטב בין שחיטת הפסח להפרשת תרומה דאין אדם אוסר את שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוניה בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי:
1