אור זרוע, חלק ב רכ״טOhr Zarua, Volume II 229
א׳ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים וגו' אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש וגו'
תנן כיצד צולין את הפסח [מביאין] שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ופרכי' בגמרא ונייתי מתכת איידי דחם מקצתו חם כוליה וקא מטוי מחמת השפוד פי' שהפנימי של שפוד שבתוך הטלה מתחמם מחמת קצתו החיצון והו"ל פסח צלי מחמת דבר אחר והתורה אמרה צלי אש והדר פריך וניתי של (חלחל שקל) [דקל] כיון דאית ביה שיבי מפיק מיא והוה ליה כמבושל פי' שיבי שעשוי שורות שורות. וניתי של תאינה. כיון דמחלחל פי' כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להם מוח מבפנים. מפיק מיא והוה ליה כמבושל. וניתי של אלוף ושל חרוב ושל שקמה. אית בהו קיטרי. פי' ובעי למשעינהו בסכינא ומפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל רימון נמי אית ביה קטרי שיעי קטריה פי' ואין צריך להעביר סכין עליהם. ואב"א מייתי (בנבנא) [בנבגא] בת שתא פי' נטיעה בת שנתה. והא איכא בי פסקי פי' ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים. דמפיק בי פסקי לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא נגעי בפסח. ירושלמי ולמה של רימון א"ר חייא בר בא כל העצים בוצצין משקין ושל רימון אינו בוצץ משקין מה נן קיימין אם בלחין אפי' של רימון בוצץ אם ביבישין אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבישין מבחוץ ולחין מבפנים רימון יבש מבחוץ ויבש מבפנים. והא דתנן תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שכשנותן חודו של שפוד עד בית נקובתו והשפוד נסמך או נתלה בתנור הוי חודו למעלה וראשו העב למטה שכך נותנים אותו שאם חודו למטה נוח לו ליפול מתוך שהוא תלוי נמצא שבית השחיטה למטה וכן הדין כדי שיהא הדם זב לחוץ דרך בית השחיטה. ירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקוביו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתא דהדין תנייה בתרי' חוזר והופכו מה כירך עבה עבד לה ריה"ג אין קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו מה נפק מביניהון צליו בגדי של חולין אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול צליו בהבל של קדירה אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש כו' פסול. כשר לא כן תני צלי אש לא צלי קדירה פתר לה בנוגע בגופה של קדירה:
תנן כיצד צולין את הפסח [מביאין] שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ופרכי' בגמרא ונייתי מתכת איידי דחם מקצתו חם כוליה וקא מטוי מחמת השפוד פי' שהפנימי של שפוד שבתוך הטלה מתחמם מחמת קצתו החיצון והו"ל פסח צלי מחמת דבר אחר והתורה אמרה צלי אש והדר פריך וניתי של (חלחל שקל) [דקל] כיון דאית ביה שיבי מפיק מיא והוה ליה כמבושל פי' שיבי שעשוי שורות שורות. וניתי של תאינה. כיון דמחלחל פי' כעץ של ערבה ושל אגוז שיש להם מוח מבפנים. מפיק מיא והוה ליה כמבושל. וניתי של אלוף ושל חרוב ושל שקמה. אית בהו קיטרי. פי' ובעי למשעינהו בסכינא ומפיק מיא דרך מקום חתך הסכין והוה ליה פסח מבושל רימון נמי אית ביה קטרי שיעי קטריה פי' ואין צריך להעביר סכין עליהם. ואב"א מייתי (בנבנא) [בנבגא] בת שתא פי' נטיעה בת שנתה. והא איכא בי פסקי פי' ראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים. דמפיק בי פסקי לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא נגעי בפסח. ירושלמי ולמה של רימון א"ר חייא בר בא כל העצים בוצצין משקין ושל רימון אינו בוצץ משקין מה נן קיימין אם בלחין אפי' של רימון בוצץ אם ביבישין אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבישין מבחוץ ולחין מבפנים רימון יבש מבחוץ ויבש מבפנים. והא דתנן תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שכשנותן חודו של שפוד עד בית נקובתו והשפוד נסמך או נתלה בתנור הוי חודו למעלה וראשו העב למטה שכך נותנים אותו שאם חודו למטה נוח לו ליפול מתוך שהוא תלוי נמצא שבית השחיטה למטה וכן הדין כדי שיהא הדם זב לחוץ דרך בית השחיטה. ירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקוביו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתא דהדין תנייה בתרי' חוזר והופכו מה כירך עבה עבד לה ריה"ג אין קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו מה נפק מביניהון צליו בגדי של חולין אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול צליו בהבל של קדירה אין תאמר כירך עבה עבד לה ריה"ג כשר אין תאמר קרי דרש כו' פסול. כשר לא כן תני צלי אש לא צלי קדירה פתר לה בנוגע בגופה של קדירה:
1