אור זרוע, חלק ב של״גOhr Zarua, Volume II 333
א׳מתני' השוחט חיה ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו [עפר] מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא אמר רב זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קעביד כתישה (א"ר זריקא) א"ר חייא בר אשי [אמר רב] בעפר תיחוח. מתני' שאפר כירה מוכן הוא א"ר יהוד' אמר רב ל"ש אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ותניא נמי הכי כו'. מדתניא כוותיה משמע דהילכתא כוותיה דרב דבהוסק ביו"ט אסור ורבי' יצחק אלפס נמי הביא ראיה לדרב וסובר הילכתא כוותיה. בתוספת רבי' יצחק בר' אשר כתוב שפרש"י הכא רב לטעמיה דסבירא ליה כר' יהודה אבל לר' שמעון מותר ובפי' שלפני אין בהם זה. מיהו רבי' יצחק בר' אשר מספקא ליה דדילמא ר' שמעון מודה דאסור דהא ר' שמעון מודה בעפר דעלמא שאסור לטלטלו אם לא הכין מעיו"ט דעפר הוא כמו אבנים לגבי יו"ט מאחר שאינו לא אוכל ולא כלי לדברי הכל הוי מוקצה כמו אבנים ועפר. אם נאמר כמו כן בהאי אפר כירה שהוסק ביו"ט דמודה ר' שמעון דאסור דעכשיו אישתני לגמרי ולא קאי לגמרי למאי דהוי קאי עד השתא דקודם שהוסק כשהיו עצים לא הוו חזו לכיסוי לגמרי ועכשיו נעשו אפר שאין להן לא תורת אוכל [ולא תורת כלים] והרי הן כשברי כלים שנשברו בשבת שאין ראוים לכלום דמשמע במסכת שבת דמודה ר' שמעון שאם אינן עושין [מעין] מלאכתם כגון שברי עריבה כדי לכסות בה את החבית דאסורה או דילמא אליבא דר' יהודה קאמר רב הכי אבל לר' שמעון מותר ולא דמי לשאר עפר דעלמא דאסור דהואיל דהאי הוה מוכן היום בלא הסקה והשתא נמי חזי הוא לכיסוי ומותר. והזהיר בעצמו מלכסות אלא בדהוסק מעיו"ט תבא עליו ברכה. מיהו היינו דוקא לכתחילה [אבל] אם שחט כבר בדיעבד מותר לכסות בו אפי' בהוסק ביו"ט אע"ג דהוי מוקצה דהא עפר מחובר ואפי' בדקר נעוץ מוקצה הוא וקשרו ב"ה בדיעבד. והכי איתא בירושלמי שאפר כירה מוכן (כמא) [דהא] דאת אמר באפר שהוסק מבעיו"ט אבל אפר שהוסק ביום טוב לא בהא בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול אפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה: תניא הכניס עפר הרבה למקום אחד לגינתו ולחורבתו לשוטחה בהן מותר לכסות בו דכ"ז שהוא צבור דעתיה עלוי' לכל צרכיו ודוקא בדיעבד שכבר שחט מותר לכסות בו אבל הבא לימלך אומרים לו שלא ישחוט אם אין לו עפר אחר מוכן כדאמר' בירושלמי הביא עפר לטוח בו את גגו לסוד בו את ביתו מכסין בו אית תניי תני אין מכסין בו. להבא לישאל לכתחילה: אמר רב יהודה אמר שמואל מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בו כל צורכו ולא אמרי' בטיל ליה לקרקע דבית איידי דזוטרא דרש מר זוטרא משמיה (דרבא) [דמר זוטרא רבה] והוא שיחד לה קרן זוית ולא שטחה דהתם מוכחא מילתא דלצורכו קבעי ובעפר תיחוח קאמר דאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה (ולא) [אלא] זימון: כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דדילמא חיה הוא וטעון כסוי ואם שחטו אין מכסין דמו ביו"ט דדילמא בהמה הוא ואין בו מצות כיסוי הלכך אין מטלטלין עפר כדי לכסות את דמו ואפי' איכא עפר מוכן ואפר כירה ודקר נעוץ וטעמא דמילתא פי' רמי בריה דרב ייבא דהיינו טעמא דלא מכסינן לדמי' ביו"ט גזירה משום התרת חלבו דאי שרית ליה לכסוייה לדמיה אתי למימר חיה הוא הלכך אין מכסין דמו ביו"ט כלל דהרואה אומר ודאי חיה היא דאי ספק הוא לא הוי מטרחי רבנן לכסויי' לדמי' מספיקא ואתי למישרי תרבא דיליה אבל לערב במוי"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה ביו"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימ' הכי. תני ר' (חייא) [זירא] לא זו בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה וחיה ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסות ביו"ט אר"י בן יאסין ל"ש אלא שאינו יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר וכן שור הבר דאפלגו ביה ר' יוסי וחכמים דר"י סבר דמין חיה הוא וחכמים סברי מין בהמה ופר"ח בפ' אותו ואת בנו וכן הגאונים דטעון כיסוי מספק כדפרי' בהלכות כסוי הדם הלכך הרי הוא ככוי ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו כלל: אמר רבח שחט צפור מעיו"ט אין מכסין דמו ביו"ט כי היה לכסות בו מבעוד יום ומשום אמנועי משמחת יו"ט ליכא דמשום דלא מיכסי לא מיתסר צפור באכילה גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט ואע"ג דתנן לקמן אלו הן משום שבות אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט והא נמי כתרומת דגן דמיא שהיה יכול להפריש מעיו"ט לא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה ביו"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה אבוה דשמואל אמר אפי' גלגל עיסה מעיו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט דלא התירו להפריש חלה אלא בעיס' שנתגלגלה ביום טוב אבל זו היה לו להפריש מעיו"ט כתרומת דגן ופירות פסק רבי' יצחק אלפס כאבוה דשמואל:
1