אור זרוע, חלק ב שמ״גOhr Zarua, Volume II 343
א׳מתני' עושה תבשיל מעיו"ט וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין ובה"א תבשיל אחד. מ"ט אמר (רבה) [רבא] כדי שיברור מנה יפה לשבת דמתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את דכל ביו"ט ובורר לו מנה לזה ומנה לזה רב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו דהו"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר אלא על האפוי בה' בשבת מיכן אר"א אין אופין פת אלא [על] האפוי ואין מבשלין תבשיל אלא על המבושל מיכן סמכו חכמים לע"ת מן התורה מתני' דלא [כי] דאי [תנא] דתניא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני תבשילין שצריך אלא על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש"א שני תבשילין וב"ה אומרים תבשיל אחד ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג או שריסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דב"ה. פסק ר"ת דצריך פת ותבשיל והא דפסקי' הלכ' כתנא דידן דוק' לגבי תבשיל אחד שא"צ שני תבשילין אליבא דב"ה מיהו דב"ה מודו דאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל כדר"א דליכא מאן דפליג וטעמא דמילתא כי אפייה אינה בכלל בישול ובישול אינה בבלל אפייה כדחזינן בפ' אין מעמידין דשלקות של עכו"ם אסורי' מן המקרא מה מים שלא נשתנו אף כל שלא נשתנו ואילו (פסקו) פיתן בי"ח דבר נאסר א"כ אין אפיה בכלל בישול והא דתניא בה"א מניח אדם עירובו לתבשיל אחד ועושה בו כל צורכו לא קאי אאין אופין אלא על בישול והטמנה קאי אבל לאפות אפי' ב"ה מודו דלא. וכן פוסק בה"ג דצריך פת ותבשיל. אבל בפר"ח פירש ובה"א מניח אדם עירוב אחד ועושה כל צורכו כלומר אופה ומבשל ומטמין את החמץ ורוצה לומר שבתבשיל אחד סגי ליה (אבל) [אפילו] לאפות את הפת. ונראין דבריו דאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא אי משום דשכיח [אי משום דלא מילפתא] אבל אי לאו האי טעמא הו"א דמערבי' בפת והשתא במאי מתוקמא אי לאפייה הלא כך הוא האמת לדברי ר"ת מערבי' בפת לצורך אפייה ואי לתבשיל והלא אפייה אינה בכלל בישול ובלאו הני טעמי אין מערבין בפת אלא ש"מ דאין מערבין בפת כלל לא לבישול דלא לאפייה וגם רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל תמה למה נהגו לערב בפת דשמעי' בהדיא בשמעתין דאין לערב בפת ופי' דעיקר סמכי' על התבשיל שעם הפת כדב"ה דאמרי מניח אדם עירובו בתבשיל אחד ועושה בו כל צורכו והפת אין אנו מניחין אלא לחומרא בעלמא כדי לקיים דברי ר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי הילכך העושה עירובי תבשילין לכתחילה יעשה פת ותבשיל או פת וצלי ואם עשה תבשיל גרידא או צלי גרידא סומך עליו ואם עשה פת גרידא לא עשה כלום. ונראה דאפי' לאפות אינו יכול כדאביי דאין מערבין בפת כלל ורבא ורב אשי נמי דלית להו לדר"א דתרוייהו סברי דלא ניתקנו עירובי תבשילין כ"א לסימנא למר בעבור כבוד שבת ולמר בעבור כבוד יו"ט הלכך בתבשיל גרידא או בצלי גרידא סגי דהא איכא סימנא ודכירא אבל פת לא כדאביי אי משום דלא מילפתא אי משום דשכיח:
1
ב׳תני ר' חייא עדשים שבשולי קדירה שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן מעיו"ט לשם עירובי תבשילין ול"א לא חשיבי ובטלי. ור"מ דאית בהו כזית וכגון שהתנה מעיו"ט ואמר אם נשארו עדשים בשולי קדירה יהא מותר לי לעשות צרכי שבת כדפרי' לקמן האיך יש לאמר. כדאמרי' בירושלמי ר' חייה רובה על לביתיה אמרי ליה אנשינן מערבא אמר לון אית הכא טלופחין דמן אתמול אמרון ליה אין [וכו'] הדה אמרה א"צ להתנות אר"ח תנאי היה לו לר' חייה הגדול והא קמ"ל דא"צ לצשל לצורך עירובי תבשילין ׃
2
ג׳א"ר יצחק בריה דרב יהודה שמנונת שע"ג סכין גוררו מעי"ט וסומך עליהן משום עירובי תבשילין וה"מ דאית בהו כזית:
3
ד׳א"ר [יוסף] דגים קטנים מלוחים שצלאן עכו"ם סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואסור באכיל' [אי עבדינהו עכו"ם כסא דהרסנא] והכל כגון שהתנה כדפרי'.
4
ה׳אמר רב הונא אמר רב עירובי תבשילין צריכין דעת שידעו שלשם כך עשו שיסמוך עליהן לשבת פשיטא דעת מניח בעינן דעת [מי] שהניחו לו בעינן שימלך בו תחילה לעשותו על פיו או לא ת"ש שמואל היה מערב על כולה נהרדעא ר' אמי ור' אסי הוו מערבי לכולה טבריה אלמא לא בעינן דעת מי שהניחו לו מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבוא ויסמוך על שלי עד כמה א"ר נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת ולעומדים חוץ לתחום לא היתה דעתו של מניח עליהם ולא עלה על לבו לזוכרם. ומאן דעריב עירובי תבשילין אחבריה או אבני מאתיה צריך לזכות להם כדאמרי' ס"פ חלון בעי ר"נ עירובי תבשילין צריך לזכות או לא [וכו'] ובפ' חלון פרשתי לענין שבת ע"י מי מזכין וכן הדין לענין עירובי תבשילין ׃
5
ו׳א"ר חייא בר אשי אמר רב מניח [אדם] ערובי תחומין מיו"ט לחבירו אם נזכר ביום ראשון שלא עירב כגון שחלו שני ימים טובים בחמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב ואם היום קודש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום חול עירובי עירוב ואם היום קודש אין בדברי כלום ובאותו פת עצמו דממ"נ הוי עירוב:
6
ז׳אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה (אדם) אם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב ואם חילוף איני צריך לעירובי תבשילין ואינו צריך למחר לכפול את התנאי. מ"ד עירובי תחומין כ"ש עירובי תבשילין ומ"ד עירובי תבשילין אבל עירובי תחומין לא מ"ט דלמיקני שבית' בשבתא לא וה"ה ביו"ט וכתב רבי' יצחק אלפס והלכתא כרבא דבתראה הוא ומסתברא לן דה"מ בעירובי תחומין דמיקנא שביתה הוא אבל בעירובי חצירות דביטול רשות הוא מניח עירובו ביו"ט ראשון ומתנה ונימא הכי אי האידנא חולא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי בשבתא מביתא לביתא ומדרת' לדרתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום ולמחר במעלי שבתא דהוא יו"ט שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי ואי האידנ' חולא הוא בהאי לשתרי לן לטלטולי מבית' לבית' עכ"ל. וי"ל וכגון שלא הניח עירובי תבשילין אבל אם הניח עירובי תבשילין ה"ז מערב עירובי חצירות ביו"ט שחל להיות ערב שבת כדפרי' לעיל:
7
ח׳ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל סמוך על שלי דמערבנא אכולה נהרדעא שהיא עירי לשנה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע אתה לכ"ע שרי ולך אסור פירש"י ור"ה היה שאין יכול להניח ולהתנות. לדידך אסור שאין דעתי על המורדי' ועל הפושעים שאין חרדים בדברי חכמים עכ"ל פי' רבי' יצחק בר אשר מיכן משמע דעירובי תבשילין צריך לערב כאו"א לעצמו ואסור לסמוך על אחרים אלא בשכח שהרי זה בשביל שלא הניח ב' פעמי' קראו פושע ואסר לו לסמוך עליו וי"מ דהכי א"ל הואיל ואשתקד ידעת שאני מערב עליך והשתא נמי עציבת גלית אדעתך שלא היה בדעתך מאתמול לסמוך עלי והואיל שלא היית חפץ לסמוך עלי וגם בעצמך לא הנחת פושע אתה אבל לשון רש"י לא משמע הכי הלכך פי' רבי' יצחק בר' אשר שצריך כאו"א להניח עירובי תבשילין ) כשכח דמי:
8
ט׳ת"ר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא ע"ח לטלטל למחר דנראה כמתקן דבר רבי אומר מערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין לפי שאתה אוסרו בדבר האסור לו כח יש בידך לאסור עליו מלעשות לצורך מחר דבר שהוא אסור בו ביום והיינו תחומין שאף ביו"ט אסור לצאת חוץ לתחום. ואי אתה אוסרו בדבר דמותר לו אין כח בידך לאסור עליו מלתקן לצורך מחר דבר שמותר בו ביום ואיסור טלטול חצירות ליתא ביו"ט. שלח ר"א לגולה לא כששונין בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין אלא רבי אוסר וחכמים מתירין אמר רבא א"ר סחורה א"ר הונא הלכה כרבי לאסור דהיינו לחומרא שרבי אוסר בשניהן כדשלח ר"א לגולה וכן ההלכה ששניהן אסור לערב וכגון שלא הניח עירובי תבשילין אבל אם (לא) הניח ע"ת מערב ע"ח אבל לא עירובי תחומין כדאמר בירושלמי דשמעתין יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין כו' אית תניי תני ומחליף כלומר כמו ששלח ר"א לגולה שמחליפין דברי רבי לחכמים ודברי חכמים לרבי א"ר לוי הואיל וההן תנייה תני ומחליף צריכין מיחוש פי' יש לחוש שמא חכמים אוסרין בשניהן והלכה כר' מחבירו אבל לא מחביריו ר' ירמיה בשם ר' זעירא מאן דעביד טבאות מערב מן אתמול כלומר בעיו"ט שניהם יערב אבל לא בי"ט א"ר יודן חדא דתימר בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל עשה לו ע"ת מותר פי' לערב עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין כדפרי' לקמן ר' יוסי בר בון בעי עירובי תבשילין מתירין אף את דמחיצות פי' היה תמיה על דברי ר' יודן שאמר שבעבור עירובי תבשילין מותר לערב עירובי חצירות. מ"מ הואיל ולא נחלקו עליו לגמרי כר' יודן עבדינן א"נ נוכל לפרש דר' יוסי בר בון בעי אם עירובי תבשילין מתירין לטלטל מחצר לחצר בשבת אע"ג דלא עירב עירובי חצירות אבל בהא ודאי מודה לר' יודן שאם עירב עת"ב שמותר לו לערב ע"ח לצורך מחר. פי' ה"ר ברוך בר' יצחק מריגנשבורג דדוקא לעירובי חצירות מהניא ערובי תבשילין אבל לעירובי תחומין לערב מעיו"ט לשבת לא מהני עת"ב דכל דבר שאסור בי"ט אינו יכול לעשותו לצורך שבת ע"י עת"ב דמה"ט ביצה אסור' מיו"ט לשבת ולא מהני עת"ב דואיל דביו"ט אסורה ואפי' למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט ומדרבנן הן עת"ב אעפ"כ לא מהני אלא דבר שמותר בו ביום כגון שוחט מסוכנת אם אפשר לאכול ממנה כזית דהכי פי' בקונטר' התם דלמ"ד צרכי שבת נעשין [ביו"ט] חשיב כמו קדושה אחת דמה שמות' ביו"ט מותר לעשות [לצורך] השבת ואם לאו אסור ולא מהני עירובי תבשילין ומאן דשרי לעיל ביצה מיום טוב לשבת דלית ליה הכנה היינו ביצה דממיל' ועירובי חצירות אע"ג דמותר ביו"ט הא לאו משום דהותר ביום טוב אלא (דהרואה) [דהוצאה] אינה כלום ביו"ט הלכך אסור לעשות לצורך שבת דלגבי שבת הוצאה חשיבא וגזרו מרשות לרשות. וראיה לדברי שכתבתי דאמרי' בפ' אלו עוברין שבות קרובה התירו ופי' ריב"א דשבת ויו"ט כמו חדא קדוש' דמה שמותר ביו"ט מותר בשבת ואליבא דמ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט קאמר התם עכ"ל.
9
י׳ועירובי חצירות מערבין לו לאדם אפי' שלא לדעתו כדפרי' שלהי פרק חלון בעירובין ודוקא בפת שלמה כדפרי' בפ' מי שהוציאוהו:
10
י״את"ר מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ומשום שמחת יו"ט התירו להקנות קמחו לאחרים איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שהניח עירובי תבשילין ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשו' בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין ה"ז לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ולא דמי להערמה דרב אדא בר אהבה דמלח גרמא [גרמא] דאין עיבור באוכלין. וקס"ד דה"ה לעבר ואפה דאסור אמר (בר) רב אשי הערמה קאמרת פרש"י לעולם אמרי' עבר ואפה מותר והערמה אינ' ראיה לכאן דשאני הערמה דאחמור בה רבנן טפי ממזיד דאילו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למידין הימנו והוא בעצמו פעמים משיב אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תורת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למידין הימנו ומיעקר' תורת עירוב הלכך קנסוה רבנן. משמע כולה שמעת' חדא דאיבעיא להו עבר ואפה היינו שעבר במזיד אבל בשוגג שגגת האיסור פשוט ליה דלא קנסי' ליה וכ"כ רבי' יצחק בר' אשר זצ"ל הכא שעשה איסורא בשוגג פשיטא ליה דלא קנסי' ליה באכילה אבל כשעשה במזיד קמיבעיא ליה אי קנסי' ליה באכילה אם לאו וכולה שמעתא במזיד קיימא אבל בשוגג משמע להתירא ולרב נחמן בר יצחק דאמר הא דקתני אם הערים אסור חנניה היא ואליבא דב"ש משמע הא לב"ה אם הערים מותר מיהו בשוגג משמע לדברי הכל דשרי בדיעבד ודלא כדברי רבי' יואל זצ"ל דאסר כדפרי' לעיל מ"מ המחמיר תע"ב או שמא אין להחמיר כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אלא מתירין לו בדיעבד ומלמדין אותו שלא יעשה יותר כך והכל לפי ראות עיניו של החכם ששואלים אותו יעשה:
11