אור זרוע, חלק ב שפ״הOhr Zarua, Volume II 385
א׳בני העיר שמכרו רחובה של עיר שיש קדושה ברחובה של עיר כדמפ' בגמ' הואיל ומתפללין בו בתעניות ומעמדות. לוקחין בדמיו בית הכנסת בית הכנסת לוקחין בדמיו תיבה תיבה לוקחין מטפחות מטפחות לוקחין ספרים פי' נביאים וכתובים ספרים לוקחין תורה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו ביהכ"נ ביהכ"נ לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן שאם מכרו ספרים ולקחו ממקצת דמים תורה לא יקחו מן המות' דבר שקדושתו פחות' וטעמא דכולה מתני' משום שמעלין בקודש ולא מורידין. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ל"ש. שיש מכירה לביהכ"נ. אלא של כפרים אבל של כרכי' כיון דמעלמא קאתו ליה הוה להו דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעליהם ולא מצו מזבני ליה פי' כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם ביהכ"נ שכן המנהג כשבונין ביהכ"נ בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך ביהכ"נ הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם הילכך אינם יכולים למכור דשמא יש אחד בסוף העולם שיש לו חלק בה והכי איתא בירו' ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן הדא דאת אמר ביהכ"נ של יחיד אבל ביהכ"נ של רבים אסור אומר אני שמא אחד בסוף העולם קנוי בה היינו משמע שיש לו חלק קנוי בה שנתן בה מעותיו אמר רב אשי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעת' דידי קאתו אי בעינא מצינא מזבנינא לה פי' אע"ג דהנהו זוזי שבניתי בהם ביהכ"נ הזאת משאר מקומות שלחו לי אעפ"כ כיון שעל דעתי שלחו לידי שאני אעשה בהם כרצוני הרי תלו דעתם בדעתי ויכול אני למכור. מיתיבי א"ר יהודה מעשה בביהכ"נ של טרסיים פי' צורפי נחושת שהיתה בירושלים ומכרוה לראב"ע ועשה בה כל צורכו והתם דכרכים הוה ומסתמא שדרו זוזי לצורכה מעלמא. ההיא בי כנישתא זוטא הוה ואינהו הוא דעבדוה. ובידוע שלא באו זוזי לצרכה מעלמא ולאו דוקא משום דביהכ"נ זוט' הוה אלא אפילו ביהכ"נ רבתי ודכרך גדול אם ידוע שבני העיר בלבד עשו אותה ולא אתו זוזי מעלמא יש לה מכירה כדפרכי' בירושלמי והתני מעשה בר' [אלעזר בר'] צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריא בירושלים ועשה בה כל צרכיו ומשני' אלכסנדרים עשו אותה משל עצמם והתם ביהכ"נ גדול היה ועוד דקאמר עשו אותה משל עצמן כלומר בידוע שלא באו זוזי להם מעלמא הלכך כל בהכ"נ שגבו מעלמא מעות לבנותו אין לו מכירה כלל דכיון שגבו מרבים לצורך בנינו חיישי' שמא יש אחר בסוף העולם שיש לו חלק בו ואפי' ביהכ"נ של כפר. וכל ביהכ"נ שידוע שבני העיר עשו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ שבעה טובי העיר והא דנקט כפר וכרך משום דסתם כפר בונים בעצמם ולא אתו להו זוזי מעלמא וסתם כרך גובין נמי מעלמא ואתו להו זוזי מעלמא. וכן יחיד שבנה ביהכ"נ בכפר או בכרך ונתנו לבני העיר להתפלל ונתנו לגמרי לרשות הקהל שגם יש להם רשות לחזק בדק הבית או להוסיף על הבנין ואין לא הוא ולא יורשיו יכולין למחות בידם הרי היא של קהל ויש לו מכר ע"פ זט"ה אבל אם נתנו להם להתפלל שאין כח בידו למחות בידם שלא יבואו לתוכו להתפלל אלא ששייר לעצמו שאין רשאים לחזק הבדק או להוסיף על הבנין כ"א הוא או יורשיו אין לו מכר כ"א על פי הקהל ועל פיו או ע"פ הקהל וע"פ יורשיו והיכא שבנו ביהכ"נ וגבי זוזי מעלמא לבנינו אם יש אדם גדול בעיר שהנותנים מעלמא אדעתא דידיה נתנו ותלו דעתם בדעתיה שיעשה כל מה שיתראה לו הרי יש לו מכר על פיו. אמר רבא ל"ש. בכל הני דמתני' דשנינן בהו שאין מורידין הדמים מקדושתן אלא שלא מכרו זט"ה במעמד אנשי העיר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' לקנות בהנהו דמים שיכרא ומישתא שפיר דמי. רמי בר אבא הוה בני בי כנישתא הוה ליה בי כנישתא עתיקא הוה בעי למסתריה ולאתויי כשורי מיניה ולעיולי להאי יתיב וקא מיבעיא ליה הא דר"ה דאר"ה לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא שמא יפשע ויתיאש ולא יבנה אחר כה"ג מאי שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה. אתי לקמיה דרב פפי ואסר ליה לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה דסברי כמ"ד בפ"ק דב"ב דטעמא דרב חסדא משום צלויי וכן הלכה והכי אמרינן התם מרימר ומר זוטרא סתרו ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא והאי דא"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי א"ל דילמא מיתרמי מילתא דמצוה ואפקו להו היינו לההיא לישנא דמפרש משום פשיעותא ואנן קיימא לן משום צלויי. ירושלמי שאלין לר' מנא מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת אמר לון אסור אמר ר' חלבו לא אסר ר' מנא אלא מפני עגמת נפש. משמע אף על גב דאיכא דוכתא לצלויי ופליג אגמרא דידן: אמר רבא האי בי כנישתא חלופי וזבוני שרי שחלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יוצא מן הקדושה ומותר להשתמש בו. אוגורה ומשכונה אסור מ"ט בקדושתיה קאי וקא משתמש בקדושה לבינים של ביהכ"נ נמי חילופינהו וזבינהו שרי אוזפינהו אסור וה"מ בעתיקי שנבנו כבר בכותל ביהכ"נ ונפל אבל בחדתי שנעשו לשם ביהכ"נ. לית לן בה ואפי' למ"ד הזמנה מילת' היא ה"מ כגון אורג בגד למת. דחזי לאשתמושי ביה. אבל הני כטווי לארוג דמי. דמחוסרין עשייה לבנותן בכותל הלכך כשליבנו אותם לשם ביהכ"נ הו"ל כטוה פשתן לאורגו למת וליכא למ"ד בכי הך הזמנה מילתא היא אבל ביהכ"נ שנבנה אפי' לא התפללו עדיין בו למ"ד הזמנה מילתא היא חלה קדושה עליה מיד כשנבנה מיהו אנן קיי"ל כרבא בפ' נגמר הדין דהזמנה לאו מילתא היא מעתה אפי' נבנה לשם ביהכ"נ הואיל ולא התפלל בו לא חלה קדושה עליה עד שיתפלל בו מיהו בירושלמי משמע שהלה עליה קדושה מיד כשנבנה אע"פ שלא התפללו בו דאמר בירושל' עד כדון כשבנייה לשם ביהכ"נ בנייה לשם חצר והקדישה מהו נשמעינה מן הדא קונם בית שאיני נכנס ונעש' ביהכ"נ הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה קדשה אימתי היא קדשה מיד או בשעת התשמיש נשמעינה מן הדה העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט [משנשתמש בהן הספר אסור להשתמש בהן הדיוט] ומה אם אלו שנעשו לשם ספר לא קדשו אלא בשעת התשמיש זה שבנייה לשם חצר לא כ"ש משמע דלא מבעיא ליה אלא שבנייה לשם חצר והקדישה אבל בנאה לשם ביהכ"נ פשיטא ליה דקדושה מיד מיהו אפי' היכא שבנאה לשם ביהכ"נ איכא למיפשט מינה דלא קדשה עד שיתפללו בה דומיא דתיבה ומטפחות דאע"ג דעשאן לשם ספר אפי' הכי לא קדשי אלא בשעת התשמיש ומעיקרא איבעיא להו היכא דבנייה לשם חצר והקדישה ופשיטא להו דאי בנייה לשם ביהכ"נ דקדשה מיד ופשיט להו דאפי' בנייה לשם ביהכ"נ לא קדשה אלא בשעת התשמיש דהיינו תפילה וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא וכההיא דנגמר הדין דאר"ח האי סודר דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה פשיטי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי. נתנו בני העיר ביהכ"נ שלהם במתנה לתשמישי חול פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר אמאי תיפקע קדושתיה ומאן דשרי אמר לך אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה הדר הוה ליה מתנה כזביני וקיי"ל דשרי דקיי"ל בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא בר מהני תלת [אומצא] ביעי ומזרקי דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכה כרב אחא לקולא:
1