אור זרוע, חלק ב תי״טOhr Zarua, Volume II 419
א׳בפרק האשה שנתארמלה בכתובות ובפ' בני העיר במגילה ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו על ר' יהודה בר' אילעי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א שאין שם כל צורכו אבל יש שם כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל בר אניא משמיה דרב [תריסר] אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא פי' רש"י משער העיר עד הקבר רב ששת (ואיתימא רב אמי ואיתימא ר' יוחנן) כנתינתה מה נתינתה בסיני בס' רבוא אף נטילתה (בס' רבוא) דהיינו נשמה ותלמידו בטל בס' רבוא וה"מ לדקרי ותני פי' קרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל דמתני לאחרים לית ליה שיעורא ופי' רבי' שלמה בפ"ב דכתובות דממילא שמעינן דלמאן דלא קרי מקרא ולא תני משנה אין מבטלין אלא כדי קבירה עצמה כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל עכ"ל. ואמר פרק אלו מגלחין ראב"ע אומר ניכר לרבים רבים מתעסקים בו פי' שהיה ניכר כבר שרגיל לצאת מן הבית ולבוא לביהכ"נ רבים מתעסקים בו פי' לקוברו ולנחמו אבל אין ניכר לרבים אין רבים מתעסקים בו ופי' רבי' יצחק בר שמואל דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המת אע"ג שאינו מת מצוה וההיא דרפ"ק דמגילה דאמר רב' ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה לאו דווקא נקט מת מצוה אלא אגב דנקט עבודה ומת מצוה תנא נמי ת"ת ומת מצוה וההיא דמסכת שמחות דתניא מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה אר"ע כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ארבעת מילין עד שהביאותיו לביה"ק וקברתיו וכשבאתי והרצתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלין עליך כאילו שפכת דם נקי התם לאו משום שנתבטל מד"ת אלא משום שטורח הוא למת שמטלטלין אותו ממקום למקום שהיה לו לקוברו במקום שנמצא אבל ת"ת ה"נ דמבטלין להוצאת המת. וההיא דפ' אלו מגלחין אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה רב המנונא איקלע (למתא) [לדרומתא] שמע (כל) [קל] שיפורא (בשיבבא) [דשכבא] חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא לא שכבא (בריתא) [איכא במתא] אמרי ליה חבורתא איכא במתא פי' נחלקו אנשי העיר הזאת לחבורות שאין חבורה זאת מתעסקת במתי חבורה זאת שלכל חבורה בית הקברות לעצמו. אמר להו אי הכי שרי לכו פירש"י שרי לכו שמתא. ל"א שרי לכו מלאכה. ההיא מפרש רבי' יצחק בר שמואל שלא בשעת הוצאה [אבל בשעת הוצאה] כולן צריכין לבוא. ועל ענין הולכת המת מעיר לעיר פרשתי אני המחבר ושאלתי מרבותי על מעשה שנעשה באחד שהתיר ביו"ט שני להוליך את המת מעיר לעיר אחרת ע"י היהודים והמת לא צוה ובעיר שמת בה הי' בית הקברות ולעיר שהוליכוהו שם לא נקברו אבותיו של מת ודבר זה נראה בעיני אפי' בחול אסור כי בזיון המת הוא וגם צער הוא שמטלטלים אותו מעיר לעיר צא ולמד ממת מצוה דאמור רבנן דקנה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב עליו מלקוברו בשדהו מפני שצער הוא לו שמטלטלים אותו ואינו נקבר מהרה במקום שמת וכאילו שופך דמים דכל המוליך את המת כאילו שופך דמים וכל שכן המוליך את המת ממקום שיש בה בית הקברות כדתניא אר"ע זו היה תחילת תשמישי לפני חכמי' השכמתי מצאתי הרוג א' והייתי מטפל בו ג' תחומי שבת עד שהבאתיו למקום הקבורה וקברתיו וכשבאתי לפני חכמים והרצתי דברים. אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע כאלו היית שופך דם נקי פי' מפני שהיה לו לקוברו במקו' שנמצא כדתניא לעיל בסמוך מצא אותו בין שדה בור לשדה ניר קוברו בשדה בור ותניא אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מן בזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי ערב לאדם שיונח אצל אבותיו והוא בחול מיתניא כדמוכח בשמחות הא למדת דאם היה כבודו של מת אפי' באותה עיר יותר מעיר שמת בה אין מפנין אפילו את עצמות כל שכן שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כדתניא אר"א בר' צדוק כך אמר אבא בשעת מיתתו בני בתחילה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמי ותנו בדלוסקמא וכו' הא למדת שלא צוה להוליך עצמו אלא כשיהיה עצמות וכל מת לענין [קברות] עירו כמת מצוה לענין מקומו ואפי' את"ל שבחול מותר ביו"ט שני ודאי אסור דאמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין [מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל] ופי' בשאלתות דרב אחאי גאון דלא שרי רבא לאיעסוקי בו ישראל אפי' ביו"ט שני אלא היכא דלא שכיחא עכו"ם ואע"ג דבפ' תולין גבי עובדא דהוי קמיה ר' יוחנן בבי כנישתא דמעון לא מוכח הכי מ"מ פרהסיא כי האי לא מבעיא ביו"ט שני דאסור אלא אפי' בחולו של מועד כדתניא בפ"ק דמועד קטן רשב"ג אומר אף מביא בצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו ומעשה היה בצרפת שהוליכו מת ביום טוב שני אל עיר אחרת לקברו וכעס עליהם רבי' תם זצ"ל אף על גב שבאותה עיר לא היה בית הקברות שאמר שהיה להם לקוברו באותה העיר ולאחר יום טוב להוציאו ולהוליכו אל עיר אחרת יצחק בר' משה נב"ה. על המת ביום טוב שני זכורני שלא היו רבותי נוחי נפש מניחים לישראל לחפור לו קבר אם לווהו מעיר לעיר צריכים כפרה ואם על יד שלוחם לא היתה שם אלא אמירה בתחומין דרבנן מיהו אין נכון לעשות כן משום דהוי כעין לועג לרש שעשו לו דבר שהיה אסור בו בחייו ותשיג אורחות חיים ושלום לנצח כחשקי שמחה בר שמואל. מאי דכתב מר שהתירו להוליך את המת ביו"ט שני מעיר לעיר כל מה שכתבת נראה לי יפה כפתור ופרח ואע"ג דאמור רבנן יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן הני מילי לצורך המת אבל שלא לצורך כולי האי לא שרו רבנן להקל ביו"ט שני ישעיה בר רבנא [מלי] זכור לטוב. מה שפירשנו שאין להוליך את המת מעיר שיש בה בית הקברות לעיר אחרת הני מילי מחוצה לארץ לחו"ל אבל מחו"ל לארץ מוליכין אע"ג שיש ביה"ק במקום שמת כההיא דפ' שני דייני גזירות (דתנא דבי) [דאמר] רב ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור (אצל) [תחת] חמזבח כתיב הכא מזבח אדמה וכתיב התם וכפר אדמתו עמו וכדמוכחא כל הני שמעתי דהתם דניצול מצער גלגול מחילות וכדאשכחן דאמוראים היו מוליכים ארונם לא"י. וזה שנוהגים לתת עפר ארץ ישראל בקבר מצאתי אני המחבר עיקרו בירושלמי פ"ט דמסכת כלאים ובתנחומ' פרשת ויחי יעקב דמסיק התם [רבי בר] קריא ור' אלעזר הוו מטיילין (לאיסרטון) באיסטרון חזו ארונות שבאו מחו"ל א"ל רבי בר קריא לר' אלעזר מה הועילו אלו אני קורא בהם ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבואו ותטמאו את ארצי במותכם א"ל כיון שמגיעין לארץ ישראל ונוטלין גוש עפר ומניחין בארונן וכפר אדמתו עמו. מיהו אין משם ראיה שיועיל לקבר שבחו"ל. וכשמוליכין את המת מעיר לעיר חייבין בני העיר לצאת כנגדו וללותו אם גופו קיים כההיא דאמרי להו לר' אמי ולר' אסי ארונו של רב הונא [בא] ר' אמי ור' אסי נפיק ר' אילא ור' חנינא לא נפיק ואיכא דאמרי וכו' ומסקנא הני דנפוק ידעי הוו דשלדו דרב הונא הוה קיימת והני דלא נפוק משום דלא סיימוה קמייהו דשלדו קיימת הוה. ואין לומר דדוקא כגון רב הונא יוצאים כנגדו אבל אינש דעלמא לא דהא מייתי עלה הא דקתני ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומוקמינן לה כששלדו קיימת וקתני ארון העובר סתמא:
1