אור זרוע, חלק ב תי״חOhr Zarua, Volume II 418
א׳תניא בפר' האורג ובפ' ואלו מגלחין רשב"א אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו הא למה זה דומה לס"ת שנשרף שחייב לקרוע פי' רבינו שלמה כדאמר במו"ק במגילה ששרף יהויקים וכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דמיחייבי הוו למיקרע ואף נשמת ישראל הנטלת דומה לו שאין לך ריק שבהם שאין בו תורה ומצות עכ"ל מ"מ לא נדמינהו לגמרי לס"ת לענין שאין מתאחין דתניא בפרק ואלו מגלחין ואלו קרעין שאין מתאחין וכו' ועל ס"ת שנשרף ואמ' בגמ' ס"ת שנשרף מנלן וכו' מיד קדר כל האזכרות שבה ושרפן באש וכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דמיחייבי הוו למיקרע (עכ"ל):
1
ב׳על כל המתים שחיי' לקרוע עליה' משום קורבה קורע טפח על אביו ואמו עד שיגלה את לבו א"ר אבהו מאי קרא ויחזק דוד [בבגדיו] ויקרעם אין אחיזה פחותה מטפח והאי קרא כתיב כשקרע על שאול ויהונתן והך ברייתא אתיא כר"מ דת"ר לקמן תחלת קריעה טפח ותוספת ג' אצבעו' דברי ר"מ פי' שאם מת לו מת וקרע טפח ומת לו מת אחר מוסיף עליו ג' אצבעות ור' יהודה אומר תחילת קריעה ג' אצבעו' ותוספת כל שהוא אמר עולא הלכה כר"מ בקריעה והלכה כר' יהודה בתוספת: עד היכן הוא קורע שהולך ומוסיף וקורע עד טבורו וי"א עד לבו ומוכח בפר"ח ובאלפס דהלכתא עד טיבורו הגיע עד טבורו ושמע עוד שמועה אחרת אם הוסיף על אותו הקרע לא יצא אלא חוזר ומתחיל למעלה לצידי בית הצואר אם רבו לו שמועות הולך וקורע מרחוק ג' אצבעות בין קרע לקרע מרחב החלוק לצד הכתף. נתמלא כל הבגד קריעות מלפניו מחזירו לאחוריו ומחזיר מה שלאחריו לפניו וקורע ולובשו כל שעה נתמלא מלמעלה אצל בית הצואר מחזיר חלוקו של מעלה למטה ועושה בית הצואר אחר וקורע האחרון ואינו מאחה הראשון של מטה. והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא:
2
ג׳על כל המתים כולם אפי' לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן ולאו דוקא חלוק אלא ה"ה לשאר בגדים אלא שכן דרך התלמוד שכל כלים שאדם לובש כמו חלוק קרי חלוק ולמעוטי טליתו של אדם שאינו חייב לקרוע ואפקרסיתו אינה מעכבת פירש"י סודר שעל ראשו שתלוי לו על כתיפו אינה מעכבת ואינו צריך לקרוע ולא אמרינן לאחר שקורע נופל אפיקרסותו על החזה ומכס' קריעת החלוק אעפ"כ אין זה עיכוב קריעה אחד האיש ואחד האשה. פי' צריך לקרוע על אביה ועל אמה כל חלוקין שעליה רשב"א אומר האשה שמת אביה ואמה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה [וחוזרת] וקורעת העליון פי' והתחתון מכסה את לבה ופסקו רבותי' הלכה כרשב"א וכ"פ בפר"ח כר"ש בן אלעזר:
3
ד׳על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה שלו כלומר מתחיל קריעה מחלל בית הצואר וקורע כלפי מטה דהיינו לפני השפה של בית הצואר כמו שפה לפיו. רצה אינו מבדיל אלא מתחיל ונוקב למטה מבית הצואר כנגד כריסו וקורע על אביו ועל אמו מבדיל וכן הלכה בפר"ח ובאלפס:
4
ה׳על כל המתים שולל לאחר שבעה פי' שולל בשטי"ר בלעז ומאחה לאחר שלשים על אביו ועל אמו [שולל] לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם פי' רש"י מאחה תופר כדרכו ובפר"ח הביא ירושלמי איזהו איחוי העשוי כאריג פירש רבי' שלמה כל הנך על כל דקתני כגון בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו:
5
ו׳ת"ר וכולן רשאין לשוללן למוללן וללוקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן פי' רבי' שלמה כל הקרעין הללו שאמרו בהן שולל כולן רשאין לשוללן תפירה רחבה בשטי"ר למוללן אוחז שתי ראשי הקרע בין שתי אצבעותיו וכורכן יחד כעין כריכת ספרים ותוחב שנים ושלש תפירות. ללוקטן אוגד בידו כל הקרוע מראשו ועד סופו ותוחב במחט שנים ושלשה פעמים. לעשות סולמות כמעלות הסולם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה שמניח בין תפירה לתפירה הפסק מועט ל"א סולמות כעין שלוקטין המתנים. אבל לא לאחותן תפירה יפה ובפר"ח אין רשאין לאחותן איחוי אלכסנדרית שהיא כעין אריגה:
6
ז׳ת"ר רשאי להופכו למטה ולאחותו פי' אם קרע בית הצואר כלפי מטה ורוצה להפוך חלוקו של מטה למעלה ולעשות בית הצואר כלפי למטה ולעשות בית הצואר ראשון כלפי רגליו רשאי לאחותו ולאחר שבעה קמיירי [אע"ג] דאמרו לעיל על כל המתים שולל אחר שבעה כיון שהופכו למטה רשאי לאחותו אבל אם אינו הופכו אסור לאחותו עד לאחר שלשים בכל המתים ר"ש בן אלעזר אוסר בכל ענינים לאחותו וקיי"ל כותיה כן פסק באלפס:
7
ח׳כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים קורע בכלי פי' בסכין פי' אם רצה על אביו ועל אמו ביד ולא בכלי:
8
ט׳א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן על כל המתים קורע מבפנים פי' שאין צריך לקרוע בפני העם על אביו ועל אמו מבחוץ ולא מבפנים ומסתברא דכל אלו שהצריכו חכמים אם קרע בענין אחר לא יצא ידי קריעה:
9
י׳כשקורע אינו קורע אלא מעומד כדילפינן מדוד ויקם המלך ויקרע את בגדיו פי' על אודות בנו שמת ואפי' בדיעבד אם קרע מיושב חוזר וקורע מעומד כההיא דאמימר שכיב ליה בר בריה קרע עליה אתא בריה וקרע באפיה אידכר דמיושב קרע קם וקרע מעומד וברי' קרע באפי' מעומד ומתוך כך נזכר אמימר דלאו שפיר קרע ושמא בריה לכך איכוין ומשום הכי קרע באפיה ולא היה רוצה להודות לו בהדיא משום כבודו של אביו:
10
י״אעל כל המתים שקורע עליהם משום קורבה דהיינו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ פי' חייב לחלוץ ופי' רבי' שלמה זצ"ל חולץ מקרע חלוקו מלמעלה עד שנראית כתיפו כמו חלוצי כתף. ובפר"ח פי' חולץ חלוצת כתף מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתיפו חלוצה מן החלוק ואלפס כתב חולץ כתיפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ונמצאת זרועו עם כתיפו מגולין. ומסתברא שחולץ על אביו ואמו (אלא אחר ומסתברא) כתף של ימין ושל שמאל דלא גרעי אביו ואמו מנשיא דאמר לקמן על חכם חולץ כתיפיו מימין ועל אב"ד משמאל על נשיא מיכן ומיכן ואם ת"ל דאינו חולץ על אביו ואמו אלא כתף אחד מסתברא דשל שמאל (קורע) [חולץ] דלא גרעי מאב"ד דעדיף מחכם בפי' רבי' שלמה. ואם היה מת אביו של גדול הדור שאם הוא יחלוץ אחרים יחלוצו משום כבודו אז יש רשות בידו שלא לחלוץ כדאשכחן ברבי יעקב בר אחא שמתה אמו וביקש רבי לחלוץ עמו ונמנע ולא חלץ ׃
11
י״באמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע פי' רבי' שלמה בשעת חימום בסמוך לפטירת המת ויש לנו לפרש דהיינו דוקא ששמע סמוך לפטירת המת ולא קרע דלאחר שעברה לו שעת חימום לא מצי לקרוע דאינו קרע אבל אמם לא שמע שמת לו מת עד עתה אז שעת שמועה הוי כשעת החימום וקורע ודלא כפר"ח שפי' גבי הא דמסיק כל קרע שאינו בשעת החימום אינו קרע והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליה תריסר מני" ופר"ח דנח קרע בשעת שמועה שלא בשעת חימום. משמע להדיא שרוצה לומר ששעת שמועה לא הויא שעת חימום והכא כדפי' רש"י מני חליפות בגדים דכל שעה שדיא לובש קורע אפי' שלא בשעת חימום שכשחוזר ולובש לאו שעת חימום הוא ולא פריך ליה מבגד ראשון שקרע בשעת שמועה דההוא שפיר קרע דשעת שמועה הוי שעת חימום אלא מאותם בגדים שקרע כשהיה מחליף פריך דכבר עברה שעת שמועה. ואמר לקמן כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה וכו' סבור מה דהוה הוה פירש"י הואיל ולא קרעו בשעת שמועה שוב אינו יכול לקרוע עכ"ל ואמר להו אביי תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו וכו' משמע שקורעין על שעת שמועה. וגם דלאחר שמועה אין קורעין אלא על חכם שכבודו בהספדו. ולעיל נמי קא בעי סתמא דתלמודא על השמועה רחוקה קורע או אינו קורע אבל שמועה קרובה פשיטא ליה דקורע וכדא דמסיק קריעה בלא [שבעה] מי איכא משמע דהא בהא [תליא] א"כ כי היכי דנהגו שבעה כל היכא דשמע תוך שלשים ה"נ קורע כל תוך שלשים. מיהו הא איכא למדחיה דקריעה בלא שבעה ליכא אבל שבעה בלא קריעה איכא. מיהו הלכה למעשה דכל שלשים יום קורע ודוקא בשעת שמועה דהויא לה כשעת מיתה ואיכא חימום אבל לאחר שמועה אינו קורע ואפי' אם בא להחמיר על עצמו ולקרוע אחר שעת חימום אינו רשאי אבל על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בהלכה דהוה מסתפי מניה כגון שמואל מרב ורבי יוחנן מר' חנינא דכל שעת' מדכרי שמעתייהו בפומייהו שאם בא לעשות מילתא יתירתא לכבודם אע"פ שקרע עליהם בשעת שמועה קורע שוב לכשיחליף בגד אחר כשמואל דקרע עליה דרב תריסר מאני וכרבי יוחנן דקרע עליה דר"ח תליסר אצטלי דמילתא. וזה שאמרנו שאם לא קרע בשעת מיתה או בשעת חימום דשוב אינו קורע היינו דוקא שהיה לו חלוק לקרוע באותה שעה ולא קרע אבל אם לא היה לו הא תני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר' זירא מי שאין לו חלוק ונזדמן לו בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע כ"א משום כבוד אביו ולא משום חיוב קריעה. אבל על חמשה מתי מצוה לא מבעי ליה למקרע כלל היכא דליכא חיוב קריעה והכי מוכח מדפריך והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב וקרע וכו' ואי כל היכא דלא מיחייב למיקרע אי בעי קרע. מעיקרא מאי פריך ותו מאי שאני רבנן הא על כל אדם נמי אי בעי קרע אלא ש"מ דדוקא אביו ואמו ורבנן שרי למקרע עלייהו ולעשות מילתא יתירתא אע"ג דלא מיחייב אבל שאר מתים לאו. ולענין שמועה רחוקה אי טעונה קריעה אי לאו כתב רבי' יצחק אלפס ולענין שמועה [רחוקה] דאינה נוהגת אלא יום אחד בלבד איבעיא לן קורע או אינו קורע ומסקנא אינו קורע דליכא קריעה בלא שבעה אלא בכבוד אביו ואמו אבל בחמשה מתי מצוה [לא] דתניא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע וא"ר זירא בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך עכ"ל. אבל בה"ג פסק דשמועה רחוקה טעונה קריעה. ולדברי בה"ג אם תקשה מאחר דר' מני אמר גבי שמועה רחוקה דאינו קורע ור' חנינא אמר קורע א"כ אינה טעונה קריעה דהלכה כדברי המקל באבל הא לא קשיא דאסקינן לקמן להדיא אבילות לחוד וקריעה לחוד. ויש מדקדקים שאינה טעונה קריעה מדתני ר' (חייא) [אדא] דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד ומסיק קורע או אינו קורע ורוצים [לפרש] דעלה קאי ועד כאן לא קמבעיא ליה אלא משום דשמע בעוד שהיתה קרובה אבל אם שמע כשכבר רחוקה אז פשיטא ליה שאינו קורע. וזכורני מקדם שהייתי דוחה ראיה זאת אפי' לפי סברתם דעלה קאי והייתי מפרש דה"ק הואיל דקיי"ל דלא הוי אלא בשעת חימום א"כ הכא רצוננו לומר מאחר שלמוצאי שבת אינו שעת חימום אין לו לקרוע או דילמא הא דאמר כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע היינו שהיתה לו שמועה רחוקה אבל הכא שהיתה לו שמועה קרובה אע"ג דליכא חימום חייב לקרוע אבל לעולם יכול להיות ששמועה רחוקה בשעת חימום טעונה קריעה ויכול נמי להיות ששמועה קרובה טעונה קריעה אפי' שלא בשעת חימום. מיהו הא לא נהירא לי שהרי לעיל פירשתי דכל קריעה טעונה חימום אפי' שמועה קרובה. ותו בר מיניה דליתנהו לדבריהם דלא עלה דר' חייא דמן קסרי קאי אלא בעיא באנפי נפשה היא אי שמועה רחוקה טעוגה קריעה אי לא וכן פי' רש"י קורע או אינו קורע כששמע שמועה רחוקה עכ"ל. ונראה להביא ראיה דאינה טעונה קריעה מהא דאמר גבי ר' חייא ש"מ תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו ומדלא קאמר וקרע וש"מ ארבעה דטעונה קריעה ש"מ דשמועה רחוקה אינה טעונה קריעה. וא"ת ויאמר להיפך ש"מ ארבעה דאינה טעונה קריעה תריץ דדברים שהם בקום ועשה קחשיב כגון חליצת מנעל וכגון נוהג יום אחד וגם שעה אחת ומה שלא קרע זהו שב ואל תעשה ובכה"ג לא קמיירי. אבל שמעתי שרבי' שמשון בר' אברהם [תירץ] דאינו מונה אלא אותם שחלקו בהם ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל דפליגי ביה שמואל גמ' ר"א אומר משחרב בית המקדש (דאמר רב כהנא) אמר שמואל נעילת הסנדל רשות ולעיל אמר אבל אסור בנעילת הסנדל ובמקצת היום פליגי אבא שאול ורבנן ובשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד פליגי ר"ע וחכמים כך שמעתי בשמו. ואיני מבין דשמועה רחוקה אי טעונה קריעה פליגי בה ר' מנא ור' חנינא כדמשמע מרש"י דאכל שמועה רחוקה פליגי ולא קאי אר' חייא דמן קסרי. ולענין הלכה למעשה נראה דאינה טעונה קריעה אלא על אביו ואמו ות"ח מופלג אם בא לקרוע עליהן לעשות מילתא יתירתא שפיר עביד:
12
י״גת"ר אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון שקרע על בנו מתאחה לאחר שלשים עליון שקרע על אביו אינו מתאחה לעולם מת בנו וקרע מת אביו והוסיף לקרוע עליון מתאחה תחתון אין מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו כל זאת כשארעוהו בבת אחת קורע קרע אחד לכולם ור"י בן בתירה אומר על כולן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד פי' בפני עצמו ושלא באותו קרע לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו מ"ט אר"ג בר יצחק לפי שאינן בתוספ' ואכולה פליג ר' יהודה דקתני מת אביו וקרע מת בנו והוסיף וקרע ואתא ר' יהודה למימר קרע על אביו ומת בנו אינו מוסיף אלא קורע במקום אחר קריעה מיוחדת ופר"ח זצ"ל לפי שאינן בתוספת מפני שקריעתו של אביו ואמו מבדיל קמי שפה שלו וקורע והולך עד שמגיע הקרע אל לבו ובשאר מתים קורע טפח ומוסיף כל שהוא עד שמגיע אל לבו ואע"ג שאין ראיה ברורה אשכחן זכר לדבר כדכתיב קרעו לבבכם ואל בגדיכם בגדיכם אל לבבכם עכ"ל וכבר פסק עול' בר' יהודה דתוספת כל שהוא: אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב פי' שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וגם דעל בן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד. ופרכי' מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל אבילות לחוד וקריעה לחוד. הנה פרשנו דאין מוסיפין על קרע אביו ואמו אבל מוסיפין על קרע חמש' מתי מצוה כגון בנו בתו אחיו ואחותו ואשתו וגם דהתוספת כל שהוא. ועד איזה זמן מוסיפין פליגי בה רב מתנה ומר עוקבא ותרוייהו משמיה דאבוה דשמואל ולוי חד אמר כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף פי' שמע שמועה כל שבעת ימי אבלו קורע קריעה חדשה ולאחר שבעה אם שמע שמועה לאחר שבעה. מוסיף על קרע הראשון ודיו וגבי מתי מצוה קמיירי וכיון דלא ניתן רשות לשוללו לקרע ראשון [בתוך שבעה] כי מוסיף על קרע ראשון קא חשיב כאילו מרחיב קרע ראשון ולא יצא וחד אמר כל ל' קורע לאחר ל' מוסיף כדמפרש טעמיה בסמיך משום דלא ניתן לאחותו כל שלשים יום. וכתב רבי' יצחק אלפס דכל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף. והאשה אע"ג דאמר מר אשה שוללתו לאלתר אפ"ה אינה מוספת כ"א לאחר שבעה ועל קרע של אביו ואמו אינו מוסיף כלל כדפרישית דהלכה כר' יהודה בן בתירה:
13
י״דבפרק ואלו נדרים גמ' נדרה אשתו תניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא [ידי קריעה והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו] לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לך מת וכסבור שהוא אביו וקרע ואח"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן בתוך כ"ד כאן לאחר כדי דיבור הא דאמרת יצא ידי קריעה שנמצא בנו תוך כדי דבור. הא דאמרת לא יצא ידי קריעה לאחר כדי דבור. ותניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי (משום בר קפרא) ל"ש אלא שמת לאחר כדי דיבור אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר וקורע וכתב רבי' יצחק אלפס וכן הלכתא:
14
ט״ות"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו ומשתקין את הנשים בפניו שלא יהיו מטפחות ומספידות שלא ירגיש החולה ותטרף דעתו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש פי רבי' שלמה בסתם אבילות מיירי דליכא חולה מקרעין בגדי קטן מפני עגמת גפש שיבכו העומדים ובפר"ח כתב ומקרעין לקטן פי על אביו שמת או על אמו וכיוצא בהן מפני עגמת גפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו: אלו שכל אדם קורע עליהן על רבו שלמדו חכמה ולאו דוקא רבו אלא שהוא אדם כשר ות"ח ובעל מעש"ט חייב כל אדם לקרוע עליו כדאמ' בגמ' ואי אדם כשר הוא חייב למיקרע אע"פ שאינו חכם רק שהוא ת"ח וכשר במעשיו חייב כל אדם לקרוע עליו אבל אם הוא חכם דהיינו מה שאנו קורין עתה רב אז הכל קורעין עליו וחולצין חליצת כתף והכל מברכין עליו ברחבה. ירושלמי כשם שקורעין על החכמי' כך קורעין על תלמידיהם איזהו תלמידיהם חזקיה אמר כל השונה הלכות ועד תורה אמר רב אסי הדא דאת אמרת בראשונה אבל עכשיו אפי' הלכות רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו ומשיב א"ר אושעיא כגון אנן דרבנן משגיחין עלינו [ואנן מתיבין להו] א"ר אבא בר ממל כל שיודע לבאר משנתו ואגן אפי' רבותינו לא יכלין לבאר משנתינו איזהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל [שרוב] תלמודו ממנו. א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכ' כדברי מי שאומר כל שרוב תלמודו ממנו. שמואל חלץ על ההוא שהאיר עיניו במשנתו פי' רבי' חננאל ביאר לו משגתנו זו ששנינו בתמיד ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי וכו'. ועל נשיא ועל אב ב"ד. ומסקי' לעיל על חכם חולץ כתיפו מימין ועל אב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן. מנלן דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וכו' א"ל רב [בר] שבא לרב כהנא ואימא עד דאיכא להו כולהו א"ל [על] ועל הפסיק הענין. ועל שמועות רעות. אוקימנא בגמ' דלא אמרו לקרוע על שמועות רעות אלא ברוב צבור [כלומר] כל ישראל כמעשה שהיה דשאול ויהונתן בנו. ועל ברכת השם. גמ' מגלן דכתיב ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הכית ושבנא הסופר ויואח בן אסף דמזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו [את] דברי רבשקה ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו ודברי רבשקה היינו שהיה מחרף ומגדף את השם ב"ה ככתוב באותה פרשה למעלה ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמר הצל יצילנו ה' וגו' וכתיב מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים: ת"ר אחד השומע ואחד השומע מן השומע חייב לקרוע ירושלמי מהו לקרוע בזמן הזה משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין בטלו מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויים נשמעינה מן הדא ר' שמעון בן לקיש היה מהלך בדרך נזדמן ליה חד כותי היה מגדף והוא קורע מגדף והוא קורע נחת מן חמרא ויהב לי' מרתיקא גו לביה. א"ל רשע אית מאנין לאמך מספקא לי (שהדעתי) הדא אמרה שקורעין על כנויים בזמן הזה. מיהו הלכה כר' יוחנן כההיא דפרק ד' מיתות דא"ר חייא (בר אבא) השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ומסקינן ממאן אילימא מישראל מי פקרי כולי האי ואלא פשיטא מעכו"ם ואי שם דמיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי. וש"מ בזמן הזה לא ואגמרא דידן סמכינן: ועל ס"ת שנשרף א"ר חלבו אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרף [המלך] את המגלה ואת הדברים (אשר באו באש) וקיי"ל כי הא דאמר שמואל לא אמרו לקרוע על ספר תורה אלא בשריפת ס"ת בזרוע שרואה בעיניו ששורפין אותו ואינו יכול להציל כמעשה דיהויקים אבל בפתאום אם באה בת היענה ובלעה תפילין וכל כה"ג אינו חייב לקרוע. ירושלמי אמר רב (אסי) [ירמיה] בשם רב אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך בזרוע כגון יהויקים בן יאשיהו וחביריו. הרואה ת"ח שמת כאילו רואה ס"ת שנשרף א"ר אבהי יהא עלי אם טעמתי כל אותו היום. ר' יונה הוה בצור שמע דדמך בריה דר' אבהו ואע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא׃ ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים וכל אלו אין מתאחין לעולם. ת"ר וכולן רשאין לשוללן ולמוללן וכו' פירש"י כל הקרעים הללו שאמרו בהם שולל כולן רשאין לשוללן וכו' א"כ לפי פירושו אלו קרעים רשאין לשוללן וכו'. ירושלמי כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר בא לשלול הקרע בו ביום ולנעול הסנדל בו ביום. ש"מ שכל אלו הקרעים שוללין אפי' בו ביום וש"מ שחולצין מנעל על ת"ח. ותנ"ה בגמרא דידן חכם כיון שהחזיר פניו מאחורי מטה שולל:
15