אור זרוע, חלק ב תכ״בOhr Zarua, Volume II 422
א׳תניא [תינוק] כל שלשים יום יוצא בחיק פי' רש"י קטן שמת בתוך ל' יום יוצא לקוברו בחיק כלומר שא"צ מטה ואומר אני יצחק המחבר דמיירי בקטן שכלו לו חדשיו שראוי להתאבל עליו. כדמסיק לקמן וא"א עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אלמא דבקטן שמתאבלים עליו עסקינן דאל"כ תיפוק ליה דאין מתאבלין עליו כלל ואפ"ח יוצא בחיק כלומר שאין צריך להוציאו במטה אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם אלא קמ"ל שאין מטריחים עליהם להוציאו במטה כפי' רבי' שלמה בעשרה יוחסין ולד שמת בתוך ל' א"צ לכבדו במותו להוציאו לקבורה לא במטה ולא בכליבה אלא בחיק דאי בקטן שלא כלו לו חדשיו הא כתב מורי הרב ר' שמחה בר' שמואל זצ"ל שאפילו קבורה אינו טעון כדתניא בתוספתא דאהלות בור שמטילים בו נפלים טהור ומעשה בשפחתו של מציק אחד בממון שהטילה נפל לבור וכו'. וכההיא דפ' נגמר הדין דארשב"ג אין לנפלים תפוסת הקבר פי' [שיאסור] את הקבר בהנאה ואפי' ת"ק לא אמר דאסור בהנאה אלא כשהטיל בו נפל משום דעדיף מהזמנה ואי שייכא קבורה בנפלים א"כ מה לי בר קיימא ומה לי נפל אלא ודאי בנפלים לא שייכא קבורה כלל. והכא בקטן שכלו לו חדשיו מיירי והיינו דקאמר א"א עליו תנחומי אבלים אע"ג דמתאבלין עליו ודיו שיוציאוהו בחיק. ונקבר באשה אחת ובשני אנשים פירש"י וא"צ עשרה לקבורה ובעשרה יוחסין כתוב ואין צריך רבים ללותו אלא שלשה. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים פי' שמא יבואו לידי עבירה כדתנן בעשרה יוחסין לא יתיחד איש עם שתי נשים אבל מתיחדת אשה עם שני אנשים אבא שאול אומר אף נקבר באיש אחד ובשתי נשים ופרכי' בעשרה יוחסין לימא מתני' דלא כאבא שאול ומשנינן אפי' תימא כאבא שאול בשעת אנינותיה של אדם תביר יצריה ורבנן דאבא שאול סברי לה כר' יצחק דא"ר יצחק מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו אפי' בשעת אנינותו של אדם יצריה מתגבר עליו ואבא שאול כי כתיב ההוא במתרעם על מדותיו וה"ק מה יתרעם אדם על מדותיו וכו'. ואומר לי לבי אני יצחק המחבר דהלכה כאבא שאול דודאי הכי מסתברא דבמתרעם על מדותיו איירי קרא ואפילו אבא שאול לא שרי לקוברו באיש אחר ובשתי נשים אלא שהם הרובים של תינוק דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו אבל אם אינם קרוביו ודאי אתו לידי עבירה דהא אינם אנונים. ובבתי קברות דידן הסמוכים לעיר שמא מותר אע"פ שאינם קרוביו של תינוק כדמשמע פי' רש"י דפירש בעשרה יוחסין אבל לא באיש אחד ובשתי נשים משום יחוד שלא היו בתי קברות שלהן סמוכין לעיר משמע הא אם היו סמוכין לעיר שרי. ורפיא בידי. ואין עומדין עליו בשורה פי' אין צריך לעמוד עליו בשורה פי' כשחוזרין מביה"ק עוברין לפני האבל בשורה וכל אחד אומר לו תתנחם. וא"א עליו ברכת אבלי' דהיינו ברכה שאומר ברחבה כדאמר בכתובו' ולא תנחומי אבלים דהיינו שהולכין כל שבעה לנחמו בביתו. בן ל' יוצא בדלוסקמ' פי' בכלי שנקבר בו ר"י אומר לא דלוסקמא דניטלת בכתף אלא הניטלת באגפיים פי' לא בדלוסקמא קטנה כל כך הניטלת בכתף באדם אחר אלא בשני בני אדם בין ידיהם ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חודש יוצא במטה ר"ע אומר הוא בן שנה ואיבריו כבן שתים אבל בן שנה ואיבריו כבן שנה אינו יוצא במטה פי' אין צריך להוציאו במטה. והאידנא אין נוהגין לעמוד ברחבה אפילו על אדם גדול. וכן לענין מעמד ומושב דת"ר ס"פ המוכר פירות בבבא בתרא אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת פי' בחזרתן מן דקבר הולכין מעט ויושבין מעט כך עושין עד שבעה פעמים ואמרי' במגילה דאין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה ומשום דבעי למימר עמדו יקרים ושבו יקרים האידנא אין נוהגים לעשות כלל ואפילו מי שהוא רוצה לעשות מוחין בידו כדאמר בהמוכר אחתי' דרמי בר פפא הות נסיבא לרב אויא שכיבא ועבד לה שבעה מעמדות ומושבות וכו' עד אמר רבא בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהוג הילכך האידנא דאין נוהגין אין עושין כלל. ובספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי בר הילאי שהשיב לרבנא נתן בריה דרבנא חנניה ולרבנא יהודה בריה דרבנא שאול כתוב וששאלתם נהגו רבנן למיעבד מעמד ומושב או לא אע"ג דאמר רב אין פוחתין ה"ק דכי עביד לא ליעבד פחות משבעה אבל מאן דלא ניחא ליה למיעבד כלל הרשות בידו ולא דכירנא ולא שמיעא לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא לא ביחיד ולא בצבור ולא בעיר ולא בבית הקברות אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זימנין וקיימין לאפסוקי בעלמא ולאו משום מעמד ומושב ל"ש חד חד לא שנא עשרה עשרה ועוד כתוב באותם תשובות למה נוהגין לישב מפני שהרוחות מלוות אותם וכל ישיבה שיושבת בורחת אחת מהן. וזה לשון ה"ר ברוך מארץ יון זצ"ל שכתב בפירושיו בפ' דמוכר מפני מה היו עושין המעמדות והמושבות כשחוזרין מביה"ק מפני שהשדים מלוים אותם וכשיושבין ועומדין הצבור במקום אחד הולכים להם השדים ומפני מה לוקחין עפר ומריחין אותו ומשליכין אותו על ראשיהם ואחוריהם דכתיב זכור כי עפר אנחנו עכ"ל ולא נהירא לרשב"ם האי טעמא דא"כ דמפני שדים עבדו א"כ יהיו עושין כן בכל מקום. ובפרק המוכר מוכח דבמנהגא תליא מילתא כדפרי' לעיל. ועוד מאי קא מסיק התם כנגד הבל הבלים וגו' ופירשב"ם שהיו עושין כן כדי לנחם את האבל או להראות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו ולשוב בתשובה כי חיי האדם הבל וראיתי כתוב בתשובות בשם רבינו אליקים זצ"ל לאחר סיום קדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכין אחרי גיוום וטעמו של דבר כדי להפסיק בין המיתה. והעשב שלוקחין עם העפר כמה דאמר יציצו כעשב השדה וקרא בתחיית המתים כתיב ולהכי לוקחין עפר שמזכיר שהוא עפר כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב ולהכי מזכירין יום המיתה ומקבלין עליהם דין שמים כך ראיתי כתוב בשמו. וכתוב בספר בשר ע"ג גחלים בתשובות רב נטרונאי גאון ולרחוץ ידיהם כשחוזרין מביה"ק קודם כניסתן לבתיהם אין רוחצין ואם נהגו רוחצין ואין בכך כלום: מה הן בהספד כלומר כמה יהא גדול שמצוה להספידו ר' מאיר אומר משום רבי ישמעאל עניים בני שלש בהספד פי' מפני קורת רוח של עני שהוא מצטער על בנו יותר מן העשיר לפי שבנו מסייעו וצריך לו אבל עשירים בני חמש בהספד ר' יהודה אומר משמו עניים בני חמש עשירים בני שש ובני זקנים כבני עניים פירש"י זצ"ל זקנים ממש לפי שאין יכולים לצאת בניהם מטפלין בחם [וי"מ] זקנים ת"ח:
1
ב׳אמר רב גידל בר מנשיא אמר רב הלכ' כר' יהודה שאמר משום ר' ישמעאל. מהכא ליכא להוכיח דהספידא יקרא דחיי היא דפשיטא שנחת רוח לקרובים כשמספידים אותו אלא כי איבעיא לן בפ' נגמר הדין גבי הספידא אי יקרא דחיי הוא אי יקרא דשכבי הוא היינו מעיקרא דהספדא כי איתקן איבעיא לן ונ"מ כדמפרש התם דאי אמר לא תספדוהו להאי גברא דהיינו שהמת צוה שלא להספידו דאי אמרת יקרא דחיי לאו כל כמיניה לבטולי יקרא דעלמא ואי אמרת יקרא דמיתא מצי לבטולי יקרא דנפשיה אי נמי לאפוקי מיורשין שכר המספידין דאי אמרת יקרא דשכבי מפקינן מנייהו דעליהם לקוברו ולתקנו בככוד ואי אמרת יקרא דחיי לא מפקינן דיקרא דעלמא לא רמי עלייהו למיתב מידי ופשטינן הכא דיקרא דשכבי הוא דתניא ר"ג אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מותו לא נספד לא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין ע"ג מטתו זהו סימן יפה שנפרעין ממנו לאחר מיתה ש"מ יקרא דשכבי הוא ש"מ. הלכך המת שצוה שלא להספידו שומעין לו ומפקינן נמי שכר המספידין מן היורשים. ותניא באבל רבתי המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפי' לקבורה והיינו כדפרישית לעיל בשם הרב ר' שמחה. המאבד א"ע בדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרי' עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים [וכל שהוא כבוד לחיים] רבים מתעסקין בו. משמע דהספדא יקרא דשכבא הוא וקצת קשיא אמאי לא פשטינן מניה בפרק נגמר הדין. מיהו שמא יש לדחות דהספדא יקרא דחיי הוא והאי דאין מספידין היינו טעמא דהואיל ואבד עצמו בדעת האיך יספר המספיד בשבחו ואיזהו המאבד עצמו בדעת לא שעלה בראש הגג ונפל ומת אלא אמר הריני עולה לראש הגג [ואפיל עצמי ואמות] וראו אותו שעלה לראש הגג ונפל ומת זהו בחזקת שאיבד עצמו בדעת אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג סייף זהו בחזקת שאיבד את עצמו שלא בדע' ואין מונעין ממנו כל דבר׃
2
ג׳והיכא (שמא) [שמת] המת אסור לקרוביו שמוטל עליה' לקוברו להלינו אלא עוסקי' לקוברו בו ביום ואם אין קרוביו שם על בני העיר חובה מוטלת שלא להלינו מיהו בשעת הוצאה אע"ג דאיתנהו לקרוביו שם כולם חייבים לצאת עמו וללותו כדתנן בפ' נגמר הדין ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ת"ל כי קבור מה ת"ל תקברנו מיכן למלין את מתו שהוא עובר עליו בלא תעשה ול"ג א"כ מה ת"ל כך פי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל. והאי קרא לאו בקרובים מיירי הלכך היכא [דליכא] קרובים מיחייבי בני העיר שלא להלינו. והיכא שאמר בשעת מיתתיה לא תקברוהו להאי גברא אין שומעין לו וקוברין אותו דאבעיא להו קבורה משום בזיונא היא או משום כפרה היא [למאי נ"מ היכא דאמר לא תקברוהו להאי גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא] הא אמר לא בעינא כפרה ולא אפשיטא הילכך יש לחוש דילמא קבורה דאזהר רחמנא לקבור את דמת דילמא משום בזיונא הוא ואין שומעין לו שאמר שלא לקבור את עצמו אלא קוברין אותו:
3
ד׳ואדם ידוע שהוא בעל עבירות לא מיבעיא שאין מצוה להתעסק בקבורתו אלא שאסור להתעסק בקבורתו וראיה דאמר בירושלמי דתרומות פרק האשה שהלכה מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל לישראל טריפות ונבלות פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין את דמו אתון שאלין לר' חנינא מהו מרמיתיה מן קומיהון א"ל כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה היה גוזל לכלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהון אכלין ותניא באבל רבתי כל הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפילו לקבורה ובגמ' דידן נמי אסקינן ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבוא לירבעם אל קבר ואי אמרת כי היכי דתיהוי לי' כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה ומשנינן האי דצדיק ליהוי לי' כפר' הנך לא ליהוי להו כפרה הלכך אומר לי לבי אני יצחק המחבר שאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אדם בינוני שידוע שאינו רשע מצוה להתעסק בו ואסור להלינו אם לא לכבודו כדתנן בפרק נגמר הדין הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו בלא תעשה פי' רבי יהודה בר נתן לכבודו להספידו. ואסקינן התם דהספדא יקרא דשכבי הוא הלכך מותר להלין את המת כדי להביא לו ארון ותכריכין ומספידין ומקוננות ופעמים שמעכבין מלקבור את המת עד שיבואו קרוביו אם ידוע לבני העיר שיש בזה כבוד המת מותר ואם לאו אסור:
4
ה׳כשקוברין את המת צריכין להזהר שלא יקברו רשע אצל צדיק כדתנן בפ' נגמר הדין גבי הרוגי ב"ד לא היו קוברין אותן בקבורות אבותיהן אלא שני קברות מתוקנין היו לב"ד אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין ואמר בגמ' כל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. אמר ר' חמא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו כו' שלפי שרשע היה לא ניתנה רשות ליקבר אצל אלישע צדיק ועמד על רגליו עד שנקבר במקום אחר ואמר בשוחר טוב במזמור שפטני ה' וריבה ריבי ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו על רגליו עמד ולביתו לא הלך אלא שהיה לשעה ואח"כ מת ונקבר במקום אחר על שם שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי ומי היה בנה של שונמית עכ"ל המדרש. וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. ואומר לי לבי אני יצחק המחבר כשם שאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור כך אין קוברין צדיק אצל חסיד דצדיק היינו שמקיים את התורה כדינה שנוהג היתר בהיתר ואיסור באיסור וחסיד היינו שמקדש עצמו במותר לו וראיה לדבר מפ' אלו מגלחין גבי ההוא דעבד כר' אילעאי דעיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני קבלוהו ופירש"י דייני ב"ד וחסידי מעלו מנייהו אלמא מערתא דצדיקי לבד והחסידי לבד דראשי ב"ד צדיקי אינון וקבלוהו לההיא דעבד כר' אילעאי משום דע"פ הלכה עשה והאי לישנא עיקר ולא ההוא לישנא דעבר אדר' אלעאי דא"כ מ"ט קבלוהו במערתא דדייני והלא צדיקי אינון. והאי דשמתיה רב יהודה משום כבוד תורה שלא נזהר משם רע וה"נ אמרי' בפ' השוכר את הפועלים גבי בריה דראב"ש אמטיוה למערתא דאבוה הוה הדרי ליה עכנא למערתא אמרי ליה עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו לא פתחה כסבורין העם לומר שזה גדול מזה יצא בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה הרי משמע להדיא שאין קוברין צדיק אצל מי שידוע שזה צדיק יותר ממנו וגם משמע משם שקוברין בעל תשובה אצל מי שהוא צדיק מעיקרו:
5