אור זרוע, חלק ב תכ״גOhr Zarua, Volume II 423
א׳החוצב קבר של בנין למת שמת לו לקוברו שם ולא חפר בקרקע אלא בנה ע"ג קרקע בנין של כתלים לשום שם מתו דלאו מחובר היא ולא הטיל בו את המת ולא את הנפל אותו דקבר מותר בהנאה כדתניא קבר חדש מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה ומוקמי' לה בקבר של בנין אבל קבר מחובר לקרקע אפי' הטילו בו מת או נפל מותר בהנאה כההוא דקבריה דרב הוו שקלי מניה עפרא לאישתא בת יומא פי' חמה האוחזתו מדי יום יום ונוטלין מעפר קבריה דרב ומשקין אותה לו וניצל וה"ר ברוך מארץ יון פי' תחילת תפיסתה אתו אמרי ליה לשמואל אמ' להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת שנאמר וישלך את עפרה על קבר בני העם מקיש קברי בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסר ה"נ במחובר לא מיתסר ר"מ דהיינו דוקא שלא היתה בו תפיסת ידי אדם אלא שחפרו בכותלי המערה והכניסו שם את הקבר כי אז העפר שעל גבי הקבר היה מחובר ולא הוסר שם בידי אדם אבל קברות שלנו שחופרין בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את הקבר ושוב משליכין את העפר ע"ג הקבר אותו היה אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם כדאמרי' בפ' כל הצלמים מפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת אדם [אסור וכל שיש בה תפיסת ידי אדם] לאתויי מאי לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו: ראיתי כתוב בתשובות פעם א' נמצאת מצבת המת שבורה ותקנו אחרת תחתיה ורצו הראשונה למכרה ולא הניח ר"י דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה מהא דאמר בנגמר הדין הוסיף דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה אע"ג דפנייה עכ"ל התשובה. ולפי דבריהם אסור להשען ע"ג מצבה. מיהו איני מבין דהתם מיירי בגוף הקבר כדתניא נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה דהיינו שהוסיף בגוף הקבר שורה של אבנים לשם מת שכבר מת אסור בהנאה אי משום הזמנה אי כגון דרמא ביה מת אבל הכא בהא מצבה מה צורך בה למת. והא נמי דפרישית דבקבר שלנו אסור משום שיש בו תפיסת ידי אדם איני יודע שמא היינו דוקא באשירה ואילן בקרקע דלאו מחובר הוא אבל עפר ע"ג עפר דמחובר גמור הוא דילמא שרי אע"ג דהיתה בו תפיסת ידי אדם ונ"מ להתיר בצידי בית הקברות שלא כנגד הארון וצ"ע גבי אבני הר שנדלדלו דפריך מה להר שכן מחובר משמע אבל אבן שנדלדל אסור ודווקא תלוש אבל אם היה מחובר מותר הואיל ולא הוה ביה תפיסת ידי אדם. משמע לכאורה אבל אם הוה בו תפיסת ידי אדם הוה אסור אע"ג שחזר וחברו ואע"ג דהוי אבן ע"ג אבן דומיא דעפר ע"ג עפר. ובמגילה פרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש ואין מרעין בדם בהמה אין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם ליקט שורפן במקומן מפני כבודן של מתים ופריך וכי שורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא אלא ארישא פי' מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהם קלות ראש קאי. א"כ האי דקאמר שורפן במקומן משום איסורא לכאורה מסייע לסברתינו לאסור בית הקברות שלנו. ותניא בתוספתא דכלאים פ"ב ישראל שקיים כלאים בתוך שדהו אין הכהנים נכנסין בתוכה ורואין אותה כציון של בית הקברות וראיתי מפרשים כי בחבר עסקינן שלא היה מניח כלאים בשדה לולי שיש שם קברים והכל אסור בהנאה ולכך לא יכנסו הכהנים לתוכו ומסתמא בשדה קוברין מעין קברות שלנו ומשמע לאיסור וא"כ לפי מה שפירשנו אסור לדרוך ע"ג בית הקברות משום דאסירי בהנאה ושמא היינו דקאמר בפ' מי שמתו מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים שלא רצו לדרוך על גביהם משום איסורא מיהו י"מ מדלגין כלומר ממהרין ורצין:
1