אור זרוע, חלק ב תכ״דOhr Zarua, Volume II 424
א׳אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מדמהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו פי' רבי' שלמה מבבא דאבולא מפתח שער העיר ומגרשיה דאתיתו לביתא אתחילו ומנו ימי אבילות דאע"ג דלא יקבר עד ימים מרובים ואע"ג דאבילות אינה חלה עד שיסתם הגולל לדידכו דלא הדר חזיתו ליה כנסתם הגולל דמי עכ"ל הא למדת דאדם המשלח את מתו ממקום למקום כיון שיצא המת חוץ לשער העיר וזה חזר לביתו חלה עליו אבלות מיד אע"ג דלא יקבר עד ו' ימים או עד ז' ימים אבל מי שהוא עם המת בעירו אין חלה עליו אבלות עד שיסתם הגולל ולקמן אפרש סתימת דגולל מה היא. ואמרי' בירושלמי הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אלו [דקסרין] דקברין בבית (סרה) [בירי] אית תניי תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל [ואית תניי תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל] ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול המשפחה ור' [יעקב בר] אחא בשם ר' יסא לחומרא מהו לחומרא שאם היה גדול המשפחה כאן אלו שבכאן [מונין] משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואם גדול המשפחה שם בבית הקברות אלו ואלו מונין משיסתם כהדא גמליאל זוגא דמכת אחתיה סלק הלל אחוה עמה אמר ליה ר' מנא מכיון שאתה גדול המשפחה כי סלקת גבי אחוך שלוף מסאנך כלומר נהוג עמהם אבילות והם עמך כי בסתימת הגולל חל האבילות על כלכם מיהו בגמרא דידן לא משוי חילוק בין גדול המשפחה כאן או התם במקום שנקבר המת דאיבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. פי' הלך גדול הבית אחר מיטתו של אביו בבית הקברות לקברו ושהה שם ובא בתוך ג' מי לימא מונה עמהם עם אותם שנשארו בבית דאבילות הלה עליהם משחזרו פניהם מן המת או דילמא מונה לעצמו [ת"ש דארחב"א אר"י אפי' הלך גדול הבית לביה"ק מונה עמהן. מונה עמהן והתניא מונה לעצמו] הא דאתי בגו תלתא פי' אז מונה עמהם הא הלא אתא בגו תלתא. פי' אז מונה לעצמו הרי משמע דלא שייך בגדול המשפחה כלום דגדול הבית היינו גדול המשפחה. ולא מסתברא לי לחלק בין שדעתו של גדול הבית לשוב תוך שבעה בין שאין דעתו לשוב עד לאחר שבעה אלא ודאי הלכה כגמרא דידן דאלו שבכאן מונין משיצא המת משער העיר ואלו שאצל המת מונין משיסתם הגולל ולא אזלינן בתר גדול המשפחה בגמ' דידן דלא משויא חילוק וגדול הבית שיצא עם המת אם חזר תוך ג' מונה עמהם ואם לאו מונה לעצמו וקיי"ל כר"ש דאבל אפי' ביום שביעי ממקום קרוב דהיינו יום אחד מונה עמהם וכדא"ר חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאול א"ר והוא שמצא מנחמין אצלו כלומר שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו מנחמין מאצל זה שבבית וכדא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שהיה גדול הבית בבית וזה הבא צעיר ממנו אבל היה גדול הבית בדרך אז מונה לעצמו דלא חשיב' אבילות הצעיר לצרופי גדול בהדיה. בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מה תיקו. פירו' שבשעה שרצו לעמוד בשביעי שחרית בא ועלתה בתיקו ובגמ' דידן פסק ר' יוחנן הלכה כר"ש וכדפרישית. ופי' רבי' שמשון בן אברהם זצ"ל דה"מ שבא אצלם למקום שמת המת שם או למקום קבורה אבל אם לא הי' לא מקום שמת ולא מקום קבורה אין המאחרים טפלים וכל אחד מונה לעצמו. ובירושל' אמר הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו בשני ובשלישי מונה עמהם ברביעי מונה לעצמו ור"ש אומר אפי' ברביעי משלים עמהם אריב"ל הלכה כר"ש בשאין הוא גדול המשפחה אבל אם הוא גדול המשפחה מונה לעצמו כר' מנא שהורה לר' יעקב ארמנייא מכיון שאתה גדול מנה לעצמך. מעשה היה במגנצ"א ביהודי אחד ששכר קרון לישב עד ווירמש"א עם חבילתו ויהי בדרך במלון ויפגע בו הקרוני וימיתהו וישליכהו בנהר רינוס ביום השלישי נודע לבנו אשר הוא במגנצא שלא בא אביו בוירמש"א והלך אצל שרי העיר וקבל על הקרוני וישלחו לכפר לתופסו ויברח וימלט ויחפשו בביתו וימצאו חבילתו ובגדיו ויביאו אותם ונברר הדבר כי נרצה וגם תפשו את גיסו של קרוני והוא הגיד כי קודם שבא לביתו רצחו על שפת הנהר והשליכו שם וזה היה בראש חודש טבת ויהי לפני אדר ויבא בנו לפני זקני מגנצא דאמר עד הנה הייתי מחזר וסבור להביא את אבי לקברות ישראל והן עתה נואשתי מלחזור אחריו כי לא ימצא שכבר ארך הזמן קרוב לב' חדשים ולא נמצא והורה לו ה"ר אליקים בר יוסף זצ"ל למנות מעתה שבעה ושלשים דתניא באבל רבתי מי שנפל לים או ששטפו נהר או שאכלתו היה אין מונעין ממנו כל דבר מאימתי מונין להם משנתיאשו מלבקש הנה נתבאר שמונין שבעה ושלשים משעת יאוש. וגרסי' במו"ק ירושלמי ר' חלבו ורב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת [ערב הרגל] מגלח ערב שבת האיך אפשר. כלומר וכי אפשר שיחול שמיני שלו בשבת א"כ נקבר בשבת והא לא אפשר ומשני תפתר שגררתו חיה ונתייאשו בשבת מלבקש ולשבת אחרת הוי יום שמיני ליאוש שהוא בקבורה ומגלח ערב שבת אלמא שעת יאוש כשעת קבורה. וחלקו עליו אחרים ואמרו הני מילי היכא דנתייאשו תוך שלשים אבל לאחר שלשים הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד וראיה מהא דאמרי' באת לו שמועה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית לו רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד הבא נמי ימים שבקשו הוו כרגל ואין אבילות חלה עליו ויום יאוש הוי כלאחר הרגל שהוא לאחר שלשים ואין אבילות חלה עליו ונראה לרבינו אלעזר בר נתן דאין זה תשובה דהתם גבי שמועה רחוקה היינו טעמא דמשעת קבורה חלה אבילות עליו אלא שלא ידע שינהוג האבילות הלכך כל ל' יום קרוים אבל כדגרסי' בירושלמי ויתמו ימי בכי אבל משה ימי אלו שבעה אבל אלו שלשים. וכשנודע לו בתוך ימי אבל של מת דהיינו בתוך שלשים חל עליו אבילות גמורה של שבעה ושלשים ולאחר ל' שכלו ימי אבלו של מת אין עליו אלא אבילות יום אחד ואסמכוה רבנן אעצרת שהוא יום אחד דגרסי' בירושלמי וגם בבבלי והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה [א"ר מנא לר"ח בר בא] אי מה חג שמונה אף אבל שמונה א"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא. וממנו נלמוד לשמועה רחוקה שאינה אלא יום אחד הלכך כששמע ברגל הואיל וברגל לא נהגא אבילות הוי כמי שלא שמע עד לאחר הרגל שהיא שמועה רחוקה אחר שלשים שכבר כלו ימי אבלו של מת ואין נוהג אבילות אלא יום אחד אבל היכא שנפל למים או אכלתו חיה שלא נקבר הוי כל הימים שלא נתיאשו כאילו מוטל עליו לקוברו שהרי בכך הוא עסוק וכל זמן שמתו מוטל עליו לחברו אין אבילות חל עליו אבל כשנתייאש אין מוטל עליו לקברו ואין עסוק בכך והוי כאלו הוא יום קבורה ומשעת קבורה חל עליו אבילות של שבעה ושלשים הילכך יפה הורה זקן. ועוד שלא מצינו ביאוש חילוק בין תוך ל' לאחר ל' אלא סתם קתני מאימתי מונין להם משעה שנתייאשו ולא חלק בין תוך ל' לאחר ל'. ולאחר שעברו ימי אבלו נמצא אביו של בן בתוך הרינוס מקום שהושלך שם והובא עתה לקבורה כסבורים העם לומר שצריך עוד לישב שבעה כבתחילה [דהשתא הוי סתימת הגולל והורה להם רבי' אליקים דא"צ אלא לקרוע משום] דהוי השתא שעת חימום וסעד לדבריו מצא ה"ר אלעזר בר נתן בירושלמי א"ר מנא יש קריעה בלא איבול שכן על אביו ואמו אפי' עד כמה ימים חייב לקרוע. ואבילות לא ינהוג שכבר נהג משעת יאוש דהוי כשעת קבורה כדמשמע בירושלמי הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתום הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם הגולל השני ר' יונה הו"ל עובד' שאל לר' חנינא חבריהון דרבנן א"ל משיסתום הגולל הראשון ומוכח התם דאפילו למ"ד משיסתום הגולל השני היינו היכא דפנהו בתוך שבעה לגולל הראשון אבל לאחר שבעה כבר עבר האבל והוא שנתן דעתו לפנותו מגולל ראשון אבל אם לא נתן דעתו לפנותו מהראשון כשקברוהו אף על פי שחזרו ופינוהו משם חל אבילות בסתימת גולל הראשון כהדא גמליאל (דאקנתי דר') דיקונתיה קברוניה (באסיא) [כורסאי גבון] בתר תלתא יומין אתמלכון מחזרא יתיה אתון שאלין לר' סימון א"ל ר' סימון בשם ריב"ל מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו חל אבילות משיסתם הגולל הראשון והכא כשנתייאשו הוי כנסתם הגולל חראשון והוי כאלו לא נתנו דעתם לפנותו שהרי נתייאשו לגמרי מקבורתו ואפי' היה דעתו לפנותו לקוברו כשימצא הרי עברו ז' ימי אבלות של גולל הראשון כשקברוהו הלכך כיון דעבד אבילות עבר ותו לא מידי. ונראה לרבי' אליעזר בר נתן שעל זה סמכו רבותינו זקני אשפירא כשהיו אז כשנפטר רבי' קלונימוס בר יצחק הזקן זצ"ל והיתה העיר במצור ושמוהו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים אע"פ שהיה דעתן לפנותו אחר המצור כמו שעשו שקברוהו במגנצא אחר המצור כיון דלא פנוהו בתוך שבעה לגולל הראשון מנו מן הראשון ולא מן השני כדאמרי' לעיל אבל אם היו יכולים לפנותו משם בתוך שבעה היו מונים מן השני וה"נ תניא באבל רבתי ר' שמעון אומר קבר שאולה היתה לו לר"ג ביבנה שהיו מכניסים את המת לתוכו ונועלין את הדלת לפניו ועומדים בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים ואח"כ מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו וכו' אלמא בסתימת הגולל השני דהיינו כשקוברין אותו בירושלים חל אבילות מפני שדעתן היה לפנותו מקבר שביבנה בתוך שבעה אבל אם לא היה דעתן לפנותו בתוך שבעה היו מונין מסתימת הגולל הראשון. ומיכן פסק רבי' אליעזר בר נתן זצ"ל למת שמוליכין אותו ממקום למקום לקוברו שאע"פ שנתון בארון פי' שמוליכין אותו בו דאין חל אבילות של אותם אבלים שמוליכים אותו לקבור עד שיסתם הגולל ונקבר בקרקע מדקתני ואח"כ מעלים אותו לירושלים נסתם הגולל מכסה את ראשו אלמא אין סתימת הגולל אלא כשנקבר בארץ וסתם מת שמוליכים אותו ממקום למקום בארון מוליכים אעפ"כ לא הוי סתימת גולל הארון סתימה עד שיסתם גולל בקבר. ותו מדקתני הרי שמפנין מקבר לקבר אית תניי תני משיסתם הגולל הראשון ואית תניי תני משיסתם השני ש"מ דלא חשיב סתימת הגולל אלא בקבר וכן הדעת נוטה בדבריו דת"ר מאימתי כופין את המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר"א ור' יהושע אומר משיסתם הגולל מעשה שמת ר"ג הזקן וכיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מטותיכם וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו על פי זקן ופר"ח וקיי"ל כר' יהושע דאין אבלות חלה אלא משיקבר המת ויסתם הגולל עכ"ל משמע להדיא שרוצה לומר דאין סתימת הגזלל גורמת אבילות אלא במקום קבורה ממש. ותו מאן לימא לן דלא שמוהו בארון והוליכוהו לבית הקברות ואפ"ה פליג ר' יהושע אר' אליעזר שהורה לכוף את המטות משיצא מפתח ביתו וקיי"ל כרבי יהושע כפר"ח דהרי ר"א שמותי היא. ותו דאמר בנגמר הדין רב אשי אמר אבילות מאימת קא הויא משיסתם הגולל בעפר הקבר וכפרה הויא לאח"כ מכי חזו צערא דקברא לאחר שעה שהוא רואה שהוא טמון בעפר ומצטער ומה שמפרשים צערא דקברא חבוט הקבר איני יודע מהו. וההיא דרפ"ק דכתובות דמסיק אי לר"א הא אמר עד שיצא מפתח ביתו אי לרבי יהושע האמר עד שיסתם הגולל התם פריך דלא מיתוקמ' אפי' כחד מינייהו אבל לענין הלכה ודאי כר' יהושע קיי"ל דמשנסתם הגולל בקבר בעפר חיילא עליהם אבילות וכופין את המטות ועכשיו לא נהוג בכפיית המטות משום דאמ' בירושלמי דמו"ק הישן בפונדק אינו חייב בכפיית המיטה שלא יאמרו חרש הוא ובזה"ז נמי כיון שהעכו"ם מצוים בינינו ועבדים ושפחות בבית חיישי' שלא יאמרו חרש הוא וי"מ דמטות שלהם לא היו ראשיהם בולטות והיה ניכר להם כשהמטה כפוייה אבל במטות שלנו שהן בולטין אין ניכר בכפייתן ואין זה טעם אלא כדמפרש בירושלמי: ועתה נפרש מה הוא הגולל בכי בכמה מקומות נזבכר גולל בתלמוד פ"ק דכתובות ופ"ק דעירובין ופ' הישן בסוכה ובפ' נגמר הדין ופ' בהמה המקשה ובפ' העור והרוטב ובפ' אלו מגלחין ומפרש רבי' שלמה גולל זה כיסוי ארון של מת. דופק דף שנותנים לצדו וכ"כ בערוך פי' גולל כיסוי הקבר דופק אבנים מיכן ומיכן כמו כתלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם כדתנן באהלות פ"ב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל ואינן מטמאין במשא רא"א מטמאין במשא ור' יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא ואם לאו אין מטמאין במשא איזהו הדופק את שהגולל נשען עליו אבל דפק דפקין טהור פי' דפק דפקין הסמך שמסמיך הדופק עכ"ל ובפרק העור והרוטב קרי להו תלמודא לגולל ודופק טומאות הפורשות מן המת. והקש' רבי' תם זצ"ל מההיא דפ' מי שמתו בברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים היאך היו מדלגים אחרי שמטמאין באוהל כמת ועוד קשיא דהתם בהעור והרוטב פי' רבי' שלמה לרבות גולל ודופק אפי' ניטלו שמטמאין באוהל וקשיא דתניא בתוספת' גולל העשוי משתי אבנים וניטלה אחת מהן השניה טהורה מפני שיש דרך לטומאה לצאת ואמאי טהורה אחרי שהגולל מטמא אע"פ שניטל ותו דתניא בהישן כל דבר שהוא בעלי חיים אין עושין אותו גולל לקבר ולפירש"י מי מכסה קבר בבהמה וחיה. ע"כ פי' ר"ת דגולל היינו אבן גדולה שמשימין אותה ע"ג הקבר מראשותי המת כמו שאנו עושין מצבות והיינו דמרבי להו ר"ע מעל פני השדה שהוא בגלוי ואין טמון בעפר ואתיא שפיר ההיא דברכות שהיו מדלגין שלא הוה שם גולל כי אפשר בלא מצבה ואתיא נמי שפיר ההיא דכל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו גולל כי זה אפשר שאדם יעמיד בהמה ע"ג הקבר מיהו ההיא דתוספתא אתיא ליה בגמגום כמי לרש"י. ותו קשיא לר"ת מפ' נגמר הדין ומפ' אלו מגלחין דמסיק דאבילות הויא מכי נסתם הגולל וכי כל זמן שלא יעמידו מצבה אין אבילות חל ותו דא"כ צערא דקברא קדים לסתימת הגולל ורב אשי איפכא קאמר בנגמר הדין הלכך נראה עיקר כפירש"י והא דאקשינן לפירושו היאך היו מדלגין הלא הוזהרו הכהנים על דטומאה וגולל מטמא באוהל כדפרי' הא לא קשיא דכהנים לא הוזהרו על טומאת הגולל כדתניא במסכת שמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ונזיר אינו מגלח על גולל ודופק כדתנן בנזיר פ' כה"ג וא"ת וכללא הוא והלא רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה עד שיהא חצי לוג כדתנן התם פ' כהן גדול ואפ"ה כהן מוזהר עליה כדאמר בבהמה המקשה דרביעית דם הבאה משני מתים מטמאה באוהל ומפקינן מעל כל נפשות מת לא יבוא. הא לא קשיא דכיון שיש בהם שום טומאה כגון [חצי] לוג דם שהנזיר מגלח עליה מוזהר כהן אפי' ברביעית אבל שם טומאה דגולל ודופק אינה כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליה. א"נ ההיא בריית' אתיא כזקנים הראשונים דנזיר בפרק כה"ג דאר"א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים רביעית דם לכל פי' אפי' לנזיר ולכך כהן מוזהר כיון שנזיר מגלח עליה וא"ת מ"מ קשיא דנהי דלא הוזהרו כהנים על הגולל מ"מ כיון שהגולל טמא הרי אינו חוצץ לפני הטומאה של מת דקיי"ל כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ לפני הטומאה והיאך היו מדלגין ע"ג ארונות תריץ לפי' רש"י שהגולל שהוא כיסוי של ארון אינו טמא מבפנים כלפי המת ושפיר קא חייץ כדתנן במסכת אהלות הבית שהיא מלאה משקים טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשויה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והמשקין טהורים אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה וטעמא שאין טמא אלא הצד של חבית שהוא לצד החוץ כדין גולל וה"ר יוסף זצ"ל פי' בשם רבי' שמואל זצ"ל שארונות טמונים בכוכים ורוב ארונות יש בהם פותח טפח בין הארון לגג הכוך כלומר יש שם טפח חלל והשתא אין כאן גולל כלל וא"ת תיפוק ליה מטעם קבר סתום דמטמא באוהל י"ל דדין קבר פתוח יש לו. וההיא דעשאה לבהמה גולל לקבר לא קשיא כדפירש"י בפ' הישן דה"ק כלומר שאם עשאה גולל לקבר אין שם גולל עליה לטמא דאע"ג דאין לכסות את הקבר בבהמה וחיה מ"מ קתני מה הדין אם עשאה דה"נ אין מנהג לכסות בחבית מלאה משקים וכמה תמיהות שונה בתלמוד מה שאינו הווה בעולם כגון דהיא דס"פ הקומץ רבה דבעא מיניה פלימו מר' מי שיש לו שתי ראשין באיזה מהן מניח תפילין וכגון ההיא דהמפלת אדם במעי בהמה או בהמה במעי אשה ולד לאיתסורי באחותה וכדאמ' בירושלמי כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כולו בהמה ופניו אדם ולד כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה אומרים לו בוא ונשחטך כולו בהמה ופניו אדם חורש בשדה אומרים לו חלוץ או יבם ובגמ' דידן אסיק הכל מודים גופו תייש ופניו אדם [אדם] הלכך לא קשיא כלל לפי' רש"י הא דקאמר עשה בהמה גולל לקבר. וההיא דתוספתא דתניא גולל העשוי משתי אבנים וניטלה אחת מהן השניה טהורה מפני שיש דרך לטומאה לצאת ומקשינן מדפי' רש"י בהעור ודרוטב דגולל מטמא באוהל אפי' ניטל איני יודע שמא ה"ק מפני שיש דרך לטומאה לצאת דהואיל שהם שני אבנים הרי כל אחד אינו מגין אלא על החצי ואע"פ שהוא שם יש דרך לטומאה לצאת כשינטל האחד הלכך אין עליהם דין גולל כלל. הלכך נראה פי' רש"י עיקר דגולל היינו כיסוי הקבר ומשיסתם דגולל היינו שיסתם בעפר הקבר דאז חלה האבילות. וה"ר משה בר יעקב זצ"ל היה מפרש גולל היינו שגוללין ע"פ הקבר שהרי קברות שלהם היו עשוין בכוכין ולא כמו שלנו אלא כמו מערה והיו גוללין אבן על פיו או נסר ואתי שפיר לשון משנה דקתני איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו ואיני יודע מה תיקן דאכתי קשיא ממדלגין היינו ע"ג ארונות ומבהמה שעשאה גולל ומגולל שעשאו משתי אבנים ותו דהאיך נפרש משיסתם הגולל דמשמע שגוף הגולל נסתם בעפר הקבר הלכך פירש"י זצ"ל עיקר ׃
1