אור זרוע, חלק ב תכ״וOhr Zarua, Volume II 426
א׳והיכא שהשכיב מרע גוסס הכהן מוזהר בלאו דלהחלו שלא להכנס לאהלו ושלא ליגע בו כההיא דפ' ג' מינין גמרא נזיר שהיה שותה יין דת"ר להחלו עד שעה שימות [רבי] אומר [לא יטמא] להם במותם עד שימות וכתוב בה"ג אלו אינש דקמיית כי אורחיה ומטא שעתא דקבעי למימת אסור לו לכהן למיקרב ביה דאיפלגו בה רבי ורבנן לרבנן אסור. ואע"ג דהתם איפלגו בה ר' יוחנן ורשב"ל דר"י אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורשב"ל אמר גוסס איכא בינייהו מ"ד מלהחלו אפי' גוסס למ"ד במותם עד שימות משמע אבל לר' יוחנן לכ"ע אגוסס לא הוזהר כלל מלהחלו וקיימא לן בהחולץ דהילכתא כר' יוחנן בר מהני תלת דהתם דהלכתא כרשב"ל האלא קשיא הני מילי היכא דאיפלגו בסברא דנפשייהו אבל היכא דאפליגו בסברא דרבוותא ליתא לההיא כללא הלכך אפשר דהלכה הכא כרשב"ל דבגוסס פליגי דלרבנן הוזהר עליו מלהחלו ולר' לא הוזהר וקיימא לן הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. וכ"פ מורי ה"ר שמחה בר' שמואל דהלכה כרשב"ל והביא ראיה מירושלמי בפ"ג דנזיר דאיתא התם פלוגתייהו וגרסינן התם אתיא דר"ש בר בא כרשב"ל שמעון בר בא מידמך הוה אמר האי נפיק מיכא והאי נפיק מיכא פי' בשעת פטירתו כשהיה גוסס אמר פלוני כהן יצא מיכן ופלוני כהן יצא מיכן הרי מייתי עובדא כרשב"ל ומעשה רב הלכך ל"ש מגע ל"ש אהל אסור דבכה"ג דכהן מוזהר על מת ממש דהיינו בין אהל בין מגע מוזהר כשהוא גוסס מלהחלו אע"ג דלא מיטמא דמה לי מגע מה לי אוהל וכן לשון ירושלמי מוכיח האי נפיק מיכא והאי נפיק מיכא משמ' שהי' מצוה לצא' מן הבית:
1