אור זרוע, חלק ב תכ״זOhr Zarua, Volume II 427
א׳מצוה על כהן הדיוט ליטמא לחמשה מתי מצוה כגון אשתו הנשואה לו ואביו ואמו ובתו ובנו ואחיו ואחותו מאביו ולא מאמו שלא מאביו כדנפקא לן בת"כ דתניא ומייתי לה פ' טבול יום לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ור"ע אומר חובה וקיי"ל הלכה כר' עקיבה מחבירו בפרק הכותב. ותו דתניא בטבול יום מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בע"כ ומעשה רב. ואשכחן נמי דאיפלגו ר"י ור"ע פ' השולח דת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דר"י ור' עקיבה אמר חובה דאמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהן דמפקי עבדי לחירות והיינו כר"ע. ואביי ורב יהודה נמי הכי סברי בההיא שמעתא לעיל בסמוך ובפ"ק דסוטה קאמר וקינא את אשתו רשות דברי רבי יהודה ר' עקיבה אומר חובה והתם נמי מוכח דהלכה כר"ע כדמסיק התם רב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דר"ע אומר חובה. ותו דאתיא דר"ע כר"א בן יעקב דמשנתו קב ונקי והתם מפרש הני תלתא פלוגתייהו דבקראי פליגי אבל בכל התורה אפי' לר' ישמעאל הויא חובה והוצרך רבי ישמעאל לומר התם איידי דכתב לה כתב נמי יטמא ואתיא בדוחק הילכך אומר אני דהלכה כר"ע דלה יטמא מצוה. הלכך מי שמת לו מת אחד מחמשה דפרישית לעיל רמיא עליה מצוה ליטמאות להם והיכא שנטמא להם ומוליך אותם על כתיפו לבית הקברות נראה בעיני אני יצחק המחבר שמותר לו ליכנס לבית הקברות בעוד שהמת על כתיפו ובלבד שיוכל לצאת מבית הקברות שלא יאהיל בשעת יציאה מבית הקברות אבל אם יאהיל בשעת הכנסה בעוד שהמת על כתיפו ליכא קפידא בהא דאמר רבה א"ר הונא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר על (נפש) [כל נפשות מת] לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא פי' אבל אם היה טמא וחזר וניטמא אינו לוקה דהא טמא היה ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר פי' או מת אחר ונגע בו חייב פי' על אותה נגיעה אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל לא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד וה"ר ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון גריס בברייתא כהן שהיה עומד ופי' דפריך משום דדין נזיר וכה"ג שוה דהכי כתיב נמי בכה"ג לא יטמא ולא יבוא א"ל תקשי לך מתני' פי' אדמקשת מברייתא אדרב הונא תקשי לך ברייתא אמתני' דתנן היה מיטמא למתים וכו' לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' לעולם אפי' טומאה וטומאה ומשנתנו שלא בחיבורין כגון שנגע במת ונפרד ממנו וחזר ונגע במת אחר וכן משכחת דרב הונא כגון שיצא מבית הקברות ואז נגע במת ומתנית' דכהן בחיבורין כגון שנגע במת ועדיין השני על כתיפו וטעמא משום דמחולל ועומד כלומר עדיין לא נפרד מהדבר שחללו ובהכי סלקא שמעתתא התם הא למדת דכל זמן שהמת מונח על כתיפו לא הוזהר מליגע במת אחד הילכך אדם שמוליך אחד מחמשה מתי מצוה מותר לו לעבור ע"ג בית הקברו' בעוד שהמת על כתיפו אבל לאחר שהסיר את המת מעל כתיפו צריך ליזהר שלא יאהיל על המת הלכך אם א"א לו לצאת מביה"ק שלא יאהיל לא יכנס אפילו בעוד שהמת על כתיפו שלא יאהיל בשעת יציאה שכבר הסיר המת מעל כתיפו:
1