אור זרוע, חלק ב נ״הOhr Zarua, Volume II 55
א׳החורש לקמן בהבונה תנן החורש כל שהוא ואמר בגמרא כ"ש למאי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח א' של סמנין (ותניא) [ותמה] אני המחבר מאי בעי בירושלמי פ' כלל גדול דמסיק התם כמה יחרוש ויהא חייב ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישא ר' אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטה כלו' גרגר אחד ומאי קא מיבעיא ליה הא מתני' פ' הבונה החורש כ"ש ונראה בעיני דקא מבעיא ליה כמה כל שהוא. ירושלמי פרק כלל גדול מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין. ולא מחייב משום חורש אלא בקרקע הראויה לזריעה כדמוכח פרק אילו עוברין דפריך אההיא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין כו' עד ואי אמרת הואיל אחרישה לא ליחייב וכו' עד בצונמא ופריך וצונמא בת זריעה הוא אלמא דכל היכא דקרקע לאו בת זריעה הוא לא מיחייב משום חורש ואמרי' בירושלמי פ' כלל גדול כל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש החופר והחורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל (המכבר) [המכבד] המרבץ המפעפע גושים המברה בחרשים המצית את האור באושת קנים ובאגם תמרים (וכל זריעה) [וכר' זעירא] אמת המים שהוא מכשרת צדדיה לזריעה המסקל הבונה מדריגות הממלא את הבקעים שתחת הזתים והעושה עוגיות לגפנים וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש ותו מסיק התם לרבנן קוצר לצורך עשבים חייב משו' קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרק' לא צורכא (ולא) [דלא] קצר ליפות את הקרק' מהו שיהא חייב משו' מיפה את הקרק' ואפי' תימא ר"ש הוא ברם ברבנן מ"מ הרי חרש הרי קצר וכמדומ' שיש בו ט"ס מ"מ זה למדנו מירושלמי שכל דבר שהוא להנאת קרקע ובכך יותר [טוב] ליזרע חייב משום חורש אלא בהא פליגי למר עד שיתכוין לכך ולמר אפי' לא נתכוין לבך ונראה בעיני דלענין חיוב חטאת פליגי אבל לכתחילה לכ"ע אסור משום פ"ר ול"י וכן מוכחא בגמרא דידן דכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש דא"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בשר' חייב משום חורש ואמר רבא היתה לו גומא וטממה בשדה חייב משום חורש תנא החופר והחורש והחורץ כולן מלאכה אחת הן פי' ה"ר משה מיימון אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה שכאו"א מהן חפירה הוא בקרקע וענין אחד הוא עכ"ל ר"ל דחופר וחורץ אינן תולדות אבל בירושלמי פ' כלל גדול תני ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות דחרישה והאי חפר ונעץ וחרץ אע"פ שאין בדעתו ליפות הקרקע אסור וכבר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון דתניא ומייתי לה פרק במה מדליקין וס"פ יו"ט במסכת ביצה רש"א גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ ומוכח ס"פ יו"ט להדיא דר' יהודה פליג ואוסר מיהו אנן קיי"ל כר"ש דשרי דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כר"ש בגרירה דתניא ר"ש אומר גורר אדם כו' ואיפלגו בה ד' ירמיה רבה ועולא בפ' במה מדליקין גמ' אמתני' ואם חברה היוצר וכו' דמסיק התם דיש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מר' ירמיה רבה א"ל כמאן כר"ש אימור דאמר ר"ש בגדולים דלא אפשר בקטנים מי אמר ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר ה"ג ד"ה מותר כדמוכח פ' כל שעה בההיא הלכה דהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דלא אפשר ולא קא מכוין לכ"ע שרי והכי מוכח ס"פ יום טוב דבקטנים פליגי גבי רחיים של פלפלים דהא קטנים נינהו ומסיק כר"י ואיתותב ר' ירמיה רבה מההוא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן. וקיי"ל בעולא דבגדולים ד"ה מותר וכי פליגי בקטנים הוא דפליגי דר"ש [סבר] בין בגדולים בין בקטנים שרי וכן הלכה דהא רבה עביד כותיה כשמואל בהא ולר' ירמיה רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימא וכי אין זה פ"ד ול"י וההוא דאבא צפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר א"ל אי שתיקנא לך וכו' עד גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא דילמא בספסל קטן היה וקסבר בר' ירמיה רבה דאימור דא"ר שמעון בגדולים ובקטנים מי אמר הלכך גער בו דאע"ג דהלכה בר"ש בגרירה הכא בקטנים גם ר"ש מודה דאסיר וכי היכי דאיתותב רבי ירמיה רבה אתותב נמי איהו ואפי' את"ל דכעולא סבר דמחלוקת בקטנים ור' יצחק בן אלעזר סבר כר' יהודה דאסר אפ"ה אנן שרי לן לגרור בין בקטנים בין בגדולים דהלכה כרבה וכ"פ בספר התרומה כדברי דהלכה כר' שמעון בין בקטנים בין בגדולים ואמרי' בירוש' פ' בתרא דעירובין תני דלת גוררת מחצלת גוררת קנקילון גורר פותח ונועל בו בשבת וה"ר משה מיימון זצ"ל כתב דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה ה"ז מותר כיצד גורר אדם מטה [כסא] וספסל כו' ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בשעת [גרירתן] לפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש לכך שלא כיון לכך עכ"ל ולא חלק בין גדולים לקטנים ואם הי' תופס בהם צד איסור הי' מפרש שדרכו לפרש ולבאר את דבריו אבל ה"ר אליעזר ממיץ כתב ותולדה דרבנן הוסיפו חכמים דאסור לגרור כסאות ומיטות גדולות בארץ דתנא גורר אדם מיטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואמר עלה עולא בפ' במה מדליקין לא שנו אלא קטנים אבל גדולים אסור וכוותי' מסקינן התם ואפי' בעיליתא של שיישא אסור דא"ר יצחק בן אלעזר גזירה עיליתא דשיישא אטו עיליתא דעלמא עכ"ל. וליתא אלא הלכה למעשה כדפרישית:
1