אור זרוע, חלק ב ס״בOhr Zarua, Volume II 62
א׳והאופה. שיעורו כגרוגרת אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהואי במשכן ונקט אופה פירש"י במשנה האופה לא הואי במשכן דלא שייכא אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתי הוו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני והיכי שבק תנא דידן מבשל דהוה בסממנין ונקט אופה ומשני תנא דידן סדורא דפת נקיט פי' סידורא דפת שהתחיל בו נקט דאופה במקום בישול סממנין הוא דהוא בשול דפת. ובירושלמי קרי לאפיה תולדה דבישול. ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוסה בן חנינה המתיך אבר חייב משום [מבשל] הצולה והמטגן והשולק והמעשן כולהו משום מבשל. ירוש' כל אילן שיעורייהו אם לאכלים כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה אם לתבל כדי לתבל ביצה קלה אם לארוג כמלא רוחב סיט כפול:
1
ב׳מתני' בפרק כירה אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. פירש"י מיחם קומקמוס של נחושת שמחממין בו חמין. בשביל שתתגלגל שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת. ולא יפקיענה בסודרין. פי' לא ישימנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בחומו של סודר ור' יוסי מתיר. ופרכי' בגמ' הא דתנן פ' חבית נותנין את המים הצוננים בחמה כו' לימא ר' יוסי הוא כו' וא"ר נחמן בחמה כ"ע לא פליגי דשרי פי' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחלפה דליגזור הא אטו הא. בתולדות האור כ"ע ל"פ דאסור פי' כגון סודר שהוחם באור כי פליגי בתולדות חמה [מ"ס גזרינן תולד' החמה] אטו תולדות האור דהיינו ת"ק פי' דמאן דחזי סבר תולדות האור נינהו ומ"ס לא גזרינן דהיינו ר' יוסי ופסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל הלכה כת"ק וכ"פ הרא"מ דהלכה כת"ק וכ"כ הר"מ בר' מיימון זצ"ל מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה. שאינו בא לטעות מחמה לאור עכ"ל:
2
ג׳מתני' לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שיצלה פירש"י שהוחמו מכח החמה ובהא אפי' ר"י מודה כדאי' בגמ':
3
ד׳מתני' כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת פירש"י כלו' שנתבשל שורין אותו בחמין כדי שיה' נמוח. וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק. מדיחין אותו בחמין בשבת ולא אמר זהו בישולו אבל לא שורין. חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. פי' רש"י מליח ישן דג מליח של שנה שעברה. וקולייס האיספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתו והוה בישול וכן פי' רש"י בגמרא גבי תרנגולתי' דר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין ונימוחה מאליה ואוכלה לרפואה. משמע דלא שרי לשרות בחמין בשבת אא"כ נתבשל מע"ש והי' ראוי כבר לאכילה. מיהו בפ' כירה דהתם נמי מייתי להא מתני' פירש"י כל מלוח שבא בחמין מע"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שכבר ניתקן קצת. עכ"ל. משמע אע"פ שלא נתבשל כל צורכו חוזרין ושורין אותו בשבת מיהו במ"ש פ' חבית נתפס עיקר דדוקא היכא שנתבשל מע"ש כל צורכו אז מותר לשרותו לחומרא. וכששורה אינו שורה אלא בכלי שני דדילמא יש בישול לאחר בישול וא"ת ויהי' מותר להשרות בכלי שני אפי' היכא שלא נתבשל הואיל שבכלי שני אינו מבשל כדתנן פ' כירה האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אכל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ופר"ת דהכא אסור משום דמיחזי כעין בישול ודילמ' אתי למיעבד אף בכלי ראשון אבל גבי תבלין אין נראה בישול אלא משום מתוקי טעמא דפעמים רגילין ליתן תבלין בתבשיל צונן למתקו וליתן בו ריח טוב אך זה תימא אפי' דבר שנתבשל מערב שבת יהא אסור בכלי שני להשרותו שמא ישרה אותו בכלי ראשון ואם יש בישול לאחר בישול וה"ר משה מיימן כתב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה כחמין מלפני השבת אע"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת עכ"ל:
4
ה׳מתני' האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. פירש"י דכלי ראשון כ"ז שהוא רותח מבשל. אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי פי' דכ"ש אינו מבשל. ר"י אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. בגמרא מפרש דרבי יהודה ארישא קאי ומתיר אפילו בכ"ר חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וכתב ה"ר יצחק אלפס דהלכה כת"ק. סבר רב יוסף למימר מלח ה"ה כתבלין דבכ"ר בשלה ובכלי שני לא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכ"ש נמי בשלה ופליג' דר"נ דאר"נ צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלה הרי הוא כתבלין דבכ"ר מיהא בשלה א"ל אביי תני ר' חייא מלח אינה כתבלין דבכ"ר נמי לא בשלה פירש"י ומותר ליתן אפי' בכלי ראשון משהעכירו מן האור והיינו כר"נ דאמר ר"נ צריכא מלחא בשולא כבשרא דתורא. הרי ללישנא קמא אסור ליתן מלח אפי' בכלי שני דמדקאמר ופליגא דר"נ משמע קצת דליתא ולאיכא דאמרי שרי ליתן מלח אפי' בכ"ר משהעבירו מן האור. ונ"ב דהלכה כאיכ' דאמרי לקולא דר' חייא ורב נחמן הושוו לפי איכא דאמרי דמלח אפי' בכלי ראשון לא בשלה ובבלי שני דלא בשלה גם רב יוסף הושוה עמהם אפי' לפי הטעות. הלכך מותר ליתן מלח באוגריב לאחר שהוציאו מן התנור וכ"כ הר"מ מיימן קדירה רותחת אע"פ שהורידה מן האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא ע"ג אש גדולה ואם צק התבשיל מקדירה לקערה אע"פ שהוא רותח כקערה מותר ליתן לו בתוך הקערה תבלין שבכלי שני אינו מבשל עכ"ל:
5
ו׳מתני' האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי. מיכן דקדק רבי' שמואל זצ"ל דעירוי מכלי ראשון לכ"ש אינו מבשל דא"כ דמבשל אדמפליג בין אילפס וקדירה לקערה ליפלוג וליתני בקערה וליתני הכי לא יערה מאלפס וקדירה ע"ג תבלין שבקערה ואנא ידענא דכש"כ שלא יתנם לתוך אילפס וקדירה אבל מערה הוא מאילפס לתוך הקערה ונותן עליה תבלין מדלא קתני הכי ש"מ שמותר לערות מן דקדירה לתוך התבלין שבקערה ועוד הביא ראיה מדקיי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר כדתניא כותי' בכיצד צולין חם לתוך צונן מדיח. ועוד הביא דאי' מההיא דפ' דם חטאת דבעי רמי בר חמא צלאו באויר תנור מהו אבישול ובלוע הוא דקפיד רחמנא או דלמא אבישול בלא בלוע אמר רבא ת"ש אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח כו' וקמהדר תלמודא בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לי אלמא דקרי לי' לעירוי בלוע בלא בישול וש"מ דעירוי לא מבשל. ומתוך כך התיר התרנגולת שעירו עליה מכלי ראשון [כדי למולגה] וגם יש ללמוד מדבריו שמותר לערות מכ"ר בשבת ע"ג תבלין ודגים וכל דבר דעירוי אינו מבשל. ור"ת פסק דעירוי ככ"ר ומביא דאי' מירושלמי דפ' כירה דמסיק מהו ליתן תבלין למטה ולעדות עליהם למעלה ר' יונה אמר אסור עירוי ככלי ראשון חיילי' דר"י מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה בתוכו רותח א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינם מתבשלין התיב ר' יוסי בר בון והתניא אם בכלי נחושת שנ' בכלי נחושת בושלה יש לך לומר כלי נחושת [בולע] בתמי' אלא פשיטא דליכא למימר דהיינו משום בלוע ומדהדר מייתי סיעתא לר' יונה דקאסר [ש"מ דהילכתא כותי' דקאמר] עירוי ככלי ראשון. וההוא דפ' דם חטאת אומר ר"ת דה"פ כלומר אפי' לא יהא בישולו עמו לא קמיבעי' לי דפשיטא דטעון שבירה דהא נותר בלע וכ"ש עירה לתוכו רותח דאיכא בישול ובלוע דהא [דקאמר] הכי לאו משום לאסוקי דאין זה בישול אלא ודאי בישול הוא אלא משום דתמיה הוא על תשובתו ואמר לו הא פשיטא הואיל ונותר בלע טעון שבירה ובישול אינו מעלה ואינו מוריד הכא ודמי קצת לההוא דהמביא כדי יין דא"ל השתא פטור אבל אסור קשה לי חייב חטאת מבעיא וההי' דאילפס וקדירה שדקדק מינה רבינו שמואל אומר ר"ת דאם כדבריו הוא א"כ אמאי לא אייתי מינה סיעתא לשמואל ותיובתא לרב ועוד דלדבריו נמי דהוה עירוי ככלי שני תקשי לו נמי דלפליג בין נתן לתוך אילפס [למערה] ממנו על התבלין אלא מהתם ליכא למידק מידי דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כו' תני נמי סיפא הכי וברישא לא סגי דלא ליתני הכי. ומההיא דכיצד צולין אומר ר"ת אדרבה משם יש ללמוד דעירוי ככלי ראשון דאמרי' בכיצד צולין תניא כותי' דשמואל חם לתוך צונן מדיח ופריך כיון דחם הוא אדמוקר לי' בלע קליפה מיהא ניבעי אלא [אימ'] חם לתוך צונן קולף הא למדת דמבשל. ועוד הביא ראי' ר"ת מההיא דפ' כל שעה דמסיק מ"ש המעסה ומ"ש חליטה ומפרש שמואל כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה ואמאי הול"ל דהמעסה היינו קמח ע"ג מוגלשין מחייבין בה דעילאה גבר ובחליטה היינו מוגלשין ע"ג קמח פוטרין דקודם לישתן היו מבושלים ברותחין וכ"ש סברי איפכא דסברי תתאה גבר. אע"כ לא מצי למימר הכי דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יבשל ממנו כדי קליפה כדאמ' בכיצד צולין ומי לא עסיקינן דלית ביה אלא כשיעור חלה וחסר לי' מכשיעור. מיהו אומר רבי יצחק בר שמואל זצ"ל דההיא לאו ראיה דלהכי לא בעי שמואל למימר דפליגי בעילאה גבר ותתאה גבר דא"כ הוו ב"ה דלא כותיה דמחייבין בהמעסה ופוטרין בחליטה. ועוד הביא ר"ת ראיה מההיא דשלהי ע"ז [דדרש רבא] נעוה ארתחו והתם אי אפשר אלא לערות עליו [דאין] כ"כ [יורה] גדולה שנכניס הגת לתובה [מיהו אינו ראיה] די"ל דהתם מיירי כגת של חרס דאפשר לעשות מדורה תחתיו ולהרתיחו א"נ שאני יין נסך דתשמישו בצונן ולהכי מהני בה עירוי. וקשי' לדברי ר"ת מפ' כירה דמסיק בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין הרי החמין לתוך צונן ע"י עירוי מן האמבטי שהוא כלי ראשון מותר דאינו מבשל ותירץ ר"ת דיש חילוק דודאי חמין לתוך צונן מותר שהעירוי אינו מבשל [רק] למעלה כדפי' דאינו צריך כי אם קליפה והואיל והצונן שלמטה מים אין יכול להתבשל מחמת צנינות המים דהוי דבר המתערב אבל דבר שאינו מתערב הוי בישול) וב"ש דאמרי אפי' בכלי שני לתוך חמין אסורין שמא סבורין כלי שני מבשל. והקשה ה"ר שמשון דשנ"ץ זצ"ל לפיר"ת דאמ' סוף מסכת ע"ז רב עוקבא זבן יורה מעכו"ם אהדר ליה כו' עד דמסיק קסבר בבולעו כך פולטו מה בולעו בנצוצות אף פולטו בנצוצות מאי אריא משום דבולעו בנצוצות אפי' בלעו בליעה גמורה פולטת ע"י נצוצות דהיינו עירוי מיהו נהגו העולם כדברי ר"ת לאסור התרנגולת שעירו עליהם מכלי הראשון הלכך לערות בשבת מכ"ר על התבלין או על הפירות ועל כל דבר ששייך בישול צריך ליזהר שלא יערה עליו מכלי ראשון כדברי ר"ת שכן עמא דבר לאסור דעירוי בכלי ראשון. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בהם אסור אין יד סולדת בהם מותר והיכי דמי יד סולדת בו אמר רחבה כל שכריסו של תנוק נכוה הימנו מיכן משמע שמותר לתת פך עם המים ועם השמן ועם היין אצל האש בשבת כדי להפיג צינתו ובלבד שיזהר שלא יתחמם כדי שתהא היד סולדת בהם וכן ראיתי אני המחבר בבית מורי ר' יהודה בר' יצחק בפריש וכ"כ הר"מ מיימון מביא אדם קיתון של מים ומניחו בנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל כדי שתפיג צינתו וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כו' והוא שלא יתחממו המים על ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוה מהם עכ"ל. אמנם הא דאמרי' בסמוך לא משמע הכי דא"ר יצחק בר אבדימי פ"א נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן ש"מ [תלת ש"מ] שמן יש בו משום בישול וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשירו זהו בישולו [פירש"י] דהא להפשיר בעלמא הוא דקא בעי ואסר לי' עכ"ל. וה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל כתב בספר תרומות שמעי' מהא מים מותר לפשרו בשבת לכ"ע וה"ה ליין ושמן שרי שמואל באין היד סולדת בו וכן נמי ר' אמר לרב יצחק בר אבדימי הנח פך שמן בכלי שני לפשור ונראה דה"ה למים ויין דמותר לפשר בכ"ש דוקא אבל בב"ד או כנגד המדורה אסור לפשר במקום שיכול לבוא לידי בישול עכ"ל. כתב ריב"א בפ' כירה נראה בעיני דיין נמי אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה אבל מי שמבשלו עם דבש ובשמים ועושה ממנו משקה שקורין פליישו"ן ודאי יש בו משום בישול שהרי משתנה לטעם אחר ע"י האור וירקות שנאכלין כשהן חיין כגון כרישא ולפת וכן פירות האילן כגון תפוחין ושאר פירות אע"פ שנאכלין כשהן היין יש בהן משום בישול שהרי מהמקמק טעמם ומשתנה לטעם אחר כשהם מתבשלין ואע"ג דלענין בישולי עכו"ם אמרינן כל דבר שנאכל כמות שהו' חי אין בו משו' בישולי עכו"ם משו' דבשולי עכו"ם דרבנן אקילו בהו רבנן אבל לענין שבת ל"ש דהא חמץ אמרי' במס' ע"ז דאין בדם משום בשולי עכו"ם והכא כדברי הכל משמע דמים יש בהם בישול והמבשלו חייב חטאת. מיהו דבר הנתבשל כבר מערב שבת מותר לחממו בשבת דהא כבר לא שייך בו משום בישול דמאתמול נתבשל כל צורכו וה"נ משמע לעיל כל שבא בחמין מלפני השבת שורה אותו בחמץ בשבת עכ"ל. לדבריו שפי' דביין אין בו משום בישול הרי משמע דשרי ליתן פך שמן אצל המדורה מיהו ראיתי כתוב שחזר בו ממה שאמר דביין אין בו משום בישול: כתב ה"ר ברוך בס' התרומה שאסור לתת פשטידא ביום החורף בצד האש לחממה ביום השבת לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי ועתה נמחה ונעשה צלול [והוי נולד] ולא תימא דוקא גבי שלג אמרי' אין מרסקין את השלג ואת הברד לפי שמתחילה היה עב ויבש והוי נולד צלול על [ידו] אבל שמנונית שנקרש הלא תחילה הי' צלול ולא הוי נולד כשיחזור ויעשהו צלול. לא היא שהרי ברד שקורין גלצ"א בלע"ז ובלשון כנען לוד היה תחילה צלול ואח"כ נקרש ואפ"ה תנו רבנן אין מרסקין את הברד [ע"כ] ועוד שלג מעולם לא נקרש עדיין ואעפ"כ אסור לרסקו וכן אסור [ליטול] בו ידיו בשבת מפני שהוא מרסק ומוליד:
6