אור זרוע, חלק ב ס״גOhr Zarua, Volume II 63
א׳הגוזז את הצמר. והמלבנו. והמנפצו. והצובעו. והטווהו. פי' רש"י על הגוזז צמר וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן ולקמן בפ' האורג תנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטוה שיעורן כמלא רחב הסיט כפול ולא הוזכר במשנה הגוזז מיהו נראה בעיני דשיעור גוזז נמי כדי לארוג מלא רוחב הסיט וכן משמע פירוש רש"י דפי' בכלל גדול ובגוזז ומלבן וכולהו אינך מפרש בהאורג ואמרי' התם בהאורג רב יוסף מחוי כפוף ופירש"י מחוי האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש כריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים חייא בר אבא מחוי פשוט כריוח שבין גודל לאצבע פ"א והוא כפול דמתני' שיש בזה כפלים כאותו שבין אמה לאצבע וכ"כ ה"ר משה מיימון הגוזז צמר שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת עכ"ל ואיני יודע אם כל אדם בזרת שלו משער או באדם בינוני: ירושלמי גזז סתם מהו נשמעינה מן הדא הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם להגיה כדי להגיה אות אחת ואין לי לפרש:
1
ב׳והגוזז ת"ר התולש את הכנף פי' נוצה גדולה מכנף עוף חי. והקוטמו. פי' לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר או בכסת. והמורטו. פי' לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מיכן ומיכן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת. חייב ג' חטאות. וארשב"ל תולש חייב משום גוזז קוטמו חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק ותנן בבכורות פ' הלוקח בהמה ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ואמר רב הלכה כרבי יוסי בן משולם וכו' עד אתו לקמיה דרב הונא וא"ל כנגדו ביו"ט מותר ומפרש במסקנא דסבר רב דבר שאין מתכוין אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט ה"ט דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ופריך ותולש לאו היינו גוזז והארשב"ל תולש חייב משום גוזז ושני שאני כנף דהיינו אורחיה פי' שכך דרך לתלוש נוצה מן הכנף אבל תולש שאר דברים כגון צמר או שער שדרכם בגיזה לא מחייב ואמר בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו היינו גיזתו הלכך השוחט את העוף ביו"ט אסור לו לתלוש בית השחיטה דתלישתו היינו גיזתו. ותו דאפשר לתלוש מעיו"ט וכ"פ הרא"מ לאיסור והרב ר' יהודה משפיר' זצ"ל היה מתיר ביו"ט לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל את העוף בשחיטה ולא ימנע משמחת יו"ט: תניא ס"פ המצניע רשב"א אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי חייב חטאת ופריך ומי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה הכי קאמר פירשו רובא ביד מותר בכלי פטור אבל אסור [לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור] בכלי חייב חטאת א"ר (יוחנן) [יהודה] הלכה כרשב"א ארבב"ח אר"י והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו פירש"י כלפי מעלה מצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערי ליה טפי ופיר"ת כלפי מעלה לצד הגוף שאין רגיל לנוטלם משום שהוא מחובר לכשר ואית (לה) [ליה] צערא והכי [מוכח] לשון למעלה נמי גבי עטרה של גיד הלכך צפורן וציצין שפירשו רובן כלפי מעלה דהיינו שהתחילו מצד הצפורן לפרוש ומצערין ליה טפי מותר לתולשה ביד:
2
ג׳המלבן. הסוחט בגד השרוי במים היינו מלבן וכבר פרישית במלאכה דהבורר דהא דאמר שרייתו של בגד זהו כיבוסו היינו בבגד מלוכלך דוקא דומיא דלשלשת וא' בביצה פ' יו"ט א"ר חייא בר אשי נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה וכתב לשם בתוס' ריב"א מיכן יש להוכיח דאם נתזו לאדם מי רגלים על בגדיו בשבת ורוצה לברך או להתפלל ואינו יכול מפני שנטפח בגדו מי רגלים בטופח ע"מ להטפיח דמותר לתת מים על בגדו בשבת באותו מקום שנטפח במ"ד כדי לבטלן ויהא מותר להתפלל הואיל שאינו מתכוין לצחצוח הבגד אלא לטהרה בעלמא כי הכא דטובלת בבגדיה דלא חשיב כיבוס הואיל דאינה מתכונת אלא לטהרה בעלמא אבל אם צואה על בגדו ודאי אסור לתת עליה מים בשבת דזה מתכוין לצחצוח כדי להעביר הלכלוך דצואה עכ"ל. וה"ר אליעזר ממיץ כתב שמעתי מפרשים דלא מתסר נתינת מים אלא בלשלשת כדתנן היה עליו לשלשת ואינו נראה דהא במילתיה דרבא דקתני זרק סודר למים חייב לא קתני לשלש' והא דתנן לשלשת אורחא דמילתא נקט שבמקום לשלשת נותנין מים והא דתניא טובלת בבגדיה מפרשי בבגדי עור ומסקי' בזבחים אפי' בעוד שיכשוך אין כיבוס לא וכן מצאתי בהל' דרב יהודאי גאון זצ"ל שאפי' בלא לשלשת אסור ליתן מים על הבגד וכ"כ אי נפל חמרא [על] לבוש' בשבת' אסור למשדי עליה מיא עכ"ל וכן ההיא דיומא דההולך להקביל פני רבו מוקי לה נמי בחלוק של עוד. מיהו כמדומה בעיני דאף לפי ה"ג שרי מה שאמר ריב"א דכשנפל יין על הבגד אז מתכוין לעשות תקנה שלא יעביר הצבע אבל כשנטפחו מי רגלים על הבגד אינו מתכוין כ"א לטהרה דומי' דטבילה. ואני המחבר קבלתי ממורי הרב ר' אלעזר מורמ"ש זצ"ל שמי שיש לו ניצוצות מי רגלים על מכנסיו שאסור להשליך מים על מקום נצוצות אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנח במקום נצוצות ושוב יטול ויקנח בטהרה:
3
ד׳והמנפצו ירושלמי ההן דנפץ סיב הוצי גומי חייב משום מנפץ:
4
ה׳והצובע ירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין [בבהמה בעורות אלים] מאדמים. א"ר יוסה הדה אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב חטאת. כ' ה"ר אליעזר ממיץ תולדה דאוריי' לצובע אמרינן בכלל גדול שוחט משום מאי מחייב (רבא) [רב] אמר משום צובע פי' שצבע העור בדם הלכך צריכין עבדי אלקינו ליזהר אם שותין משקין צבועין בשבת כגון יין אדום או מי תותים או אוכלים אוכלין צבועין כגון תותים או פרי שקורין צרושיש בלשון והן שחורות יזהרו שלא יצבעו בהן מפותיה' וסדיניהם ולבושיה' וכן אדם שחתך אצבעו ודם שותת יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקללין פטורין איסורא דרבנן איכא וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין צביעה אלא דבר שדרכו לצבוע ולא מקריא צובע כלל והא דתניא בהמצניע רשב"א אומר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שהיא צובעת ההיא כיון שדרך האשה בכך צביעה מקריא עכ"ל:
5
ו׳והטוה ידו' ההן דעביד חבלים ההן דעביד זיר חייב משום טוה. וכת' הר"מ מיימון זצ"ל הטוה ארך ד"ט מכל דבר הנטוח חייב אחד הטוה את הצמר או את הפשתן או את השער או את הנוצה או את הגידים וכן כל כיוצא בהם העושה את הלבד ה"ז תולדות טוה וחייב והוא שילכוד דבר שאיפשר לטוות ממנו חוט ארך ד"ט בעובי בינוני עכ"ל מיהו א"י מ"ש שיעור ד"ט וכ"כ גבי מלבן כמלא רוחב הסיט כפול שהוא ארך ד"ט ואיני מבין דתנן להדיא כמלא רוחב הסיט ואינו מזכיר ד"ט וליכא למימר דשיעורא דמתני' היינו ד"ט דהא דרב יוסף מחוי כפוף פירש"י כריוח שבין אצבע לאמה והיה משער שני פעמים ואינו מחזיק לכל היותר ב"ט ולחייא בר אבא נמי דמחוי פשוט דהיינו כרוחב שבין גודל לאצבע נמי לא הוי ד"ט ושמא הגאון מפרש רב יוסף מחוי [כפוף] דהיינו בריוח שבין גודל לאצבע ומשער ב"פ אבל כמדומה בעיני שזה מחזיק יותר מד"ט. וההיא דירושלמי דקאמר ההן דעבד חבלים חייב משום טוה לא משמע הכי שלהי המצניע בגמ' דידן דקאמר גודלת ופוקסת משום בונה ולא בעי למימר משום טוה:
6