אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתרא קי״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra 112
א׳וה"מ כשאין שם בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהם אבל אם יש שם בכור אינו יכול להנחיל חלקו לאחד מהם כדנפקא לן לקמן מלא יוכל לבכר. עכ"ל:
1
ב׳[דף קל"א ע"א]
בעי רבא בבריא היאך מי אמרי' כי קאמר ר"י בן ברוקה שמנחיל לבניו כל מה שירצה ה"מ בשכיב מרע דבר אוריתו הוא וקרוב למות וקרינן ביה ביום הנחילו שראוי להורישם לאלתר אבל בריא לאו או דילמא לא שנא ולא איפשטא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שילהי שמעתין והשתא לא איפשיט לן אי איירי נמי ר' יוחנן בן ברוקה בבריא או לא. והילכך מספקא לן ומי שתפס תפס. עכ"ל:
בעי רבא בבריא היאך מי אמרי' כי קאמר ר"י בן ברוקה שמנחיל לבניו כל מה שירצה ה"מ בשכיב מרע דבר אוריתו הוא וקרוב למות וקרינן ביה ביום הנחילו שראוי להורישם לאלתר אבל בריא לאו או דילמא לא שנא ולא איפשטא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שילהי שמעתין והשתא לא איפשיט לן אי איירי נמי ר' יוחנן בן ברוקה בבריא או לא. והילכך מספקא לן ומי שתפס תפס. עכ"ל:
2
ג׳ובספר החפץ כתוב ת"ר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין על מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. כיצר אם אמר על בת הבן בין הבנים ועל בן הבת בין הבנות דבריו קיימין אמר על בת בין הבנים ועל האח בין הבנות לא אמר ולא כלום עכ"ל. והילכתא כל תוך דיבור כדי דיבור דמי לבד מע"ז וקידושין פי' רבינו שמואל זצ"ל כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה ובתוך כדי דיבור שסיים דיבור הראשון התחיל דיבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך הרי הוא כאילו אמר שני דברים כאחד. ואם שניהם יכול לתפוס כגון זה הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים דהא לשניהם נתכוון אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוש האחד והאחד כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחר לשון ירושה בעל לשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כההיא דפ' בית כור כגון מידה בחבל הן חסר הן יתר וכגון איסתר' מעי כגון משכיר מרחץ בשני עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש. יש מהם שאומרים תפוס לשון ראשון ויש שאומרים תפוס לשון אחרון. ויש שמספקא ליה ואומר יחלוקו ויש שהולך אחר המוחזק. והיכא דחזר ביה בהדיא בתוך כדי דיבור ואמר חוזרני בי הכל מודים דהוי חזרה לבד מע"ז שאם התפיס או קצה דבר לע"ז וחזר בו בתוך כדי דיבור ואפי' הכי נאסר משום חומר' דע"ז וכדאמ' נמי בע"ז שקץ תשקצנו אע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור וקידושין שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דיבור ליהוי מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט עכ"ל. וקיימא לן תוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' כדאמ' ספ"ק דמכות גמרינן על פי שנים או על פי שלשה ובפ' שבועת העדות גמ' השביע עליהם חמשה פעמים. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב והיינו שלום עליך ר' וכן פי' רבי' שמואל זצ"ל בשמעתין תוך כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב. מעתה הכי קיימא לן דהילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי אפי' בכרי שיאמר שלום עליך ר'. מיהו דאמ' לבד מע"ז וקידושין דתוך כדי דיבור לאו כדי דיבור דמי לא איתרי' לי אם דוקא בכדי שאילת תלמיד להרב לא הוי דיבור אלא בכדי שאילת הרב לתלמיד הוי דיבור או דילמא לא שנא. ופר"ת זצ"ל שלפיכך אמרו חכמים כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי דהיינו כדי שאילת תלמיד להרב דהייינו שלום עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה לו את רבו או מי שגדול הימנו לא יוכל להשלימו. ואם יאמר לו שלום עליך וירצה לחזור לו לא יוכל שוב לחזור לו וכן מפרש גבי תמורת עולה ושלמים. וכן גבי נזירות מייתי לה בפ"ג דנזירות ורצו חכמים שיוכל ליתן שלום לרבו ואחר כך יחזור בו וההיא דפרק בתרא דנדרים דתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור. אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר. וקורע אף על גב דלא שייך התם האי טעמא לא פליגי רבנן. ובפ' בתרא דנדרים נמי פסק כן וחשיב בהדייהו מגדף ומגרש ולא פליג אשמעת' אלא מגדף היינו ע"ז ומגרש היינו בכלל קידושין ופי' רבינו שמואל זצ"ל לענין ע"ז לא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהתפשתו לא שייכא מידי לע"ז. כדאמ' בפרק כל הצלמים האומר בית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. ואמ' נמי בתמורה בפרק כל האסור' דאין דאין מוקצה לע"ז אלא לשבע שנים שנאמר ואת הפר השני שבע שנים או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע"ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. וי"ל דאם מסרו לכומר על מנת לפטמו שבע שנים הוי מוקצה שפיר ואם חזר בו אפילו תוך כדי דיבור לא מהני מידי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי'..........
3
ד׳[דף ק"ל ע"ב]
ת"ר אין למידין הלכה לא מפי תלמוד לא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה. שאלו ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה בטריפות. א"ל רב אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניזיל וניעביר מעשה. א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פי' רבי' שמואל זצ"ל אין למידין לעשות כן לא מפי התלמוד [לא מפי גמרא שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותה מעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וטעה בסברא עד שיאמרו הלכה למעשה דכיון דשאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו בי' דלא ידע. ובמקום אחר אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה כגון שזה] שכתבו במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במס' נדה א"ר אלעזר ארבע נשים דיין וכו' עד אבל הלכה כדבריו. ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ונמצאו טהורין וכו' והלכה כדבריו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בארבע. ואקשי' מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה במתני' ופרקינן אין למידין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כר' בהני לא מיתוקמא ממתני'. כיוצא בהם ביבמות איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ולולי שאמר בגמרא הילכתא כוותיה לא סמכינן אמאי דפסיק הילכתא כדבריו במתניתין נמצאינו למידין כל היכא דפליגי יחיד אצל רבים כי הני לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמרא. אבל אפסק דגמר' סמכינן דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר ואמר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדילמא הדר ביה מההוא פסק שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו. מיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות כמה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה:
ת"ר אין למידין הלכה לא מפי תלמוד לא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה. שאלו ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה בטריפות. א"ל רב אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניזיל וניעביר מעשה. א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פי' רבי' שמואל זצ"ל אין למידין לעשות כן לא מפי התלמוד [לא מפי גמרא שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותה מעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וטעה בסברא עד שיאמרו הלכה למעשה דכיון דשאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו בי' דלא ידע. ובמקום אחר אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה כגון שזה] שכתבו במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במס' נדה א"ר אלעזר ארבע נשים דיין וכו' עד אבל הלכה כדבריו. ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ונמצאו טהורין וכו' והלכה כדבריו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בארבע. ואקשי' מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה במתני' ופרקינן אין למידין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כר' בהני לא מיתוקמא ממתני'. כיוצא בהם ביבמות איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ולולי שאמר בגמרא הילכתא כוותיה לא סמכינן אמאי דפסיק הילכתא כדבריו במתניתין נמצאינו למידין כל היכא דפליגי יחיד אצל רבים כי הני לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמרא. אבל אפסק דגמר' סמכינן דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר ואמר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדילמא הדר ביה מההוא פסק שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו. מיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות כמה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה:
4