אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא קמ״גOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 143

א׳לקמן בפ' הגוזל עצים אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מ"ט דאמר ליה ניידא בעלמא קלאי מינך. מתקיף לה רב אבא בר חמא היכי דמי אי איכא עדים דידעי מאי הוה כתוב בשטרא ניכתוב ליה שטרא אחרינא. ואי דליכא עדים מנא הוה ידע מאי הוה כתוב ביה ומאי בעי למיתב ליה ולא אצטריך למימר דפטור. אמר רבה תהא במאמינו בעל השטר לשורף דכל כמה שיאמר שכך היה כתוב בו אפי"ה פטור. אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ליה מן השורף כל חוב השטר שהרי גרמו להפסיד. ומאן דלא דאין דינא דגרמי דמי ניירא בעלמא יהיב ליה. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר של חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעליא כל מה שכתו' בשטר ככשורא לצילמי. כלומר פרעון גמור מן העידית כקורה הנבחרת משאר הקורות לעשות בה צורות ודיוקנאות. וכן הלכה:

ב׳והכי אמרינן בפ' שור שנגח ד' וה' גבי חרש שוטה וקטן שהוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס לשוויינהו מועד דכי הדר נגח לישלם מעליה. ואיפליגו ביה ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא. דר"י אמר מעליית יתומים ור' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי. והא דתנן בפ' החובל חרש שוטה וקטן פגיעתן דעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין. היינו כל זמן שהם קטנים אבל נתגדלו הקטן חייב לשלם מה שהזיק בקטנותו. אבל תימה דלא קתני נתגדל הקטן חייב לשלם כדקתני נבי נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם:

ג׳בפרק הכותב גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע אי פקח הוא מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא אחרינא בשמיה. אמר אמימר מאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל שטרא מעליא כלו' כל מה שכתוב בשטרא. ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. הוה עובד' ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצילמי:

ד׳עיקר מילתא דאמקי' איתמר השורף שטרותיו של חבירו כדפרשי' לעיל והלשון מוכיח דקאמר דמי ניירא. פר"ח זצ"ל הא דיכול למחול ה"מ בבריא דיכול לומר עיינתי בחושבנאי ולא פש לי גביה מידי או מספקא לי אם פרוע ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל מתנת ש"מ דקיי"ל מידק דייק והדר יהיב. אי נמי מכנסת שטר חוב לבעלה. הני תרי לא יכלי למחול לא הוא ולא יורשו. והכי נמי אמרי' בהכותב אמר רבא לבריה דר' חייא בר אבין בר אוריא תא אית לך למימר מילתא מעליתא דהוה אמר אבוך. הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול אפי' שידו כידה. ובפ' מי שמת אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. ורבינו יצחק אלפסי זצ"ל כתב דליתא לפירושא רבי' חננאל ז"ל דא"כ מכנסת שטר חוב לבעלה תוכל למחות ותו הא דקיי"ל בש"מ שאם עמד חוזר במתנתו. אלא ודאי האי טעמא פריכא הוא דש"מ יכול למחול. והאי דאמר רב נחמן מודה שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול לאו אשכ"מ גופיה קאמר אלא איורש. משום דמתנת שכ"מ עשאוה במתנה דאורייתא דאתיא לידי מקבל. והיינו דאמרי' דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. עכ"ל:

ה׳ותו כתב רבינו שמואל זצ"ל במי שמת דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ואלימי יותר ממתנת בריא. דאין היורש יכול למחול. משמע מדבריו אבל שכ"מ בעצמו יכול למחול. ופר"ח זצ"ל למאן [ד]דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי שטרא מעליא. כלומר כל הכתוב בשטר. ורבינו שמואל ז"ל פירש בפ' מי שמת דמעותיו יחזור לו מוכר ללוקח. ובפ' הכותב אמרי' קריבתיה דרב נחמן זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשא ושכיבא אתו יורשין קא תבעי לה לברתה. אמר רב נחמן איכא אינש דליסבה עצה להאי דתיזיל ותמחול לכתובתה דאמה לגבי דאבוה ותהדר ותירתה מיניה. והשתא הניחא לרבינו שמואל זצ"ל דמרווחת במחילתה דמהדרא מעותיו והשאר ירתה. אל לרבינו חננאל זצ"ל שפירש שפורעת כל דמי השטר מאי אהני לה דמחלה לגבי דאבוה דהא רב נחמן דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא גבי ההוא גברא דאחוי אכיריא דחיטי וחייביה רב נחמן. ופי' רבינו יעקב זצ"ל דדוקא בכתובה אינה מחזרת ללוקח אלא מעותיו משום דאינה עומד' בשעת המקח לגבות בברור. אבל מוכר שט"ח שהוא עומד בברור לגבות אם לא ימחלנו. אם חזר ומחלו חייב מדינא דגרמי לפרוע לו כל הכתוב בשטר. הרי פר"ח ור"ת זצ"ל שוין במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו שחייב המוחל לפרוע ללוקח כל מה שכתוב בשטר. לבד ממוכרת כתובתה שמחזרת לו מעותיו משום דבשעת המקח לא קיימא למיגבי ביה. ורבינו שמואל זצ"ל סובר דאף במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לפרוע לו כל הכתוב בשטר אלא מעותיו יחזיר לו. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כדבריו והביא ראיה מפרק החובל דכי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרי תקנת אושא מתניתין היא דתנן העבד ואשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים. ואי ס"ד ליתא לתקנת דאושא תיזבין לנכסי מלוג ותותיב ליה. ואוקמי' לעולם ליתא לתקנת אושא אלא האי דלא אמרינן לה למכור נכסי מלוג היינו משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. אמרי זבוני תיזבן ותיתיב ליה דאי מחלה לגבי בעל תמחול. אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא דזבנא בידים לא מפסדינן וכי תימא תיזבנה ניהליה לההוא דחבלה ביה לטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעלה לא מפסיד קא פסיד דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא ליה. סוף סוף כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והשתא הא תינח אי לא מחייבינן ליה אלא מעותיו כמה שמכרה לו איטרוחי בי דינא בכדי. ואי מחייבינא ליה לשלם הכל אין זה אטרוחי בי דינא בכדי. דהא ההיא סוגיא כר"מ מוקמינן לה דדאין דינא דגרמי. וכי תימא אטרוחי בכדי הוא שאין לה במה לשלם. לא היא על כרחין מיירי דמכרה לאחר שתתאלמן דבעודה תחתיו אינה יכולה למחול דאליבא דר"מ קיימא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה:

ו׳ותו הביא מפ"ב דקידושין דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. ואוקמינא דכ"ע אית להו דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזרו ומחול ואפי' יורש מוחל והכא באשה קמיפלגי מ"ד מקודשת קסבר אשה סמכא דעתה מימר אמרה לא שביק לי' לדידי ומחיל לאחריני. ומר סבר אשה נמי לא סמכא דעתה. ואם היה חייב לשלם כל מה שכתוב בשטר אמאי לא סמכא דעתה הא אינו רשאי למחול לו שיצטרך לשלם לה. אלא ודאי ש"מ שאינו חייב להחזיר אלא מעותיו ללוקח ולהכי לא סמכא דעתה דהא לא יהבא ליה ולא מידי. ואי מחיל לית לה עליה ולא מידי. והאי דמסיק אמימר דמגבי ביה דמי שטרא מעליא משום דעיקר מילתא אשורף שטרותיו איתמר דהתם ודאי למאן דדאין דינא דגרמי בעי לשלומי כל הכתוב בשטר. ואגב שיטפי' נקט נמי לענין מוחל דמי שטרא מעליא. מיהו לא מיחייב אלא להחזיר לו מעותיו ללוקח. בפ' החובל בההיא דטובת הנאה לאשה פר"ח זצ"ל וליתא תקנה לקונה שטר חוב שלא יהא המוכר יכול למחול. (ע"כ נמצא בכת"י מדין זה):

ז׳הדרן עלך פרק כיצד הרגל

ח׳פרק המניח את הכד

ט׳[שם]
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה הנתקל בעל החבית חייב בנזקו: