אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא ר״אOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 201
א׳ונראה בעיני דאינה ראיה הואיל ונתחייב שמעון לראובן קודם שזה חפר בה דכי האי גוונא לא איירי ר"נ כדפרישית לעיל. אי נמי נראה בעיני דלא גבי ראו' מחייב שמעון מכח שמעון אלא היכא שהיה יכול לגבות מכח עצמו דומיא דהלואה שהיה לגבות מכח עצמו מלוי אם היה מלוה לו מידו השתא נמי גובה מכח שמעון שהלואו דכי היכי דמשתעבד ליה לשמעון ה"נ משתעבד ליה לראובן. אבל הכא שמכח עצמו אינו יכול לגבות מלוי גם מכח שמעון לא גבי. אע"ג דבנזיקין שייכא דר' נתן כדפרישית לעיל ה"מ בנזיקין שהיה יכול לגבות מכח עצמו אבל הכא דלא מצי גבי מכח עצמו מכח שמעון נמי לא גבי:
1
ב׳[דף מ"ב ע"ב]
ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה. וסבר ר"ע לא ירית לה בעלה והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. אמר רשב"ל לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה הילכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאיתא בפ' יש נוחלין . ופרכינן ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדו' לבעל ואין אין הבעל נותן דמי וולדות ליורשין. אין האשה. נותן נזק וצער ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אלמא דבנזקין דנזק וצער נמי קאמר ר"ע דאין הבעל יורשה. אמר רבה בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה ולא לבעל שגירשה בעלה לאחר חבלה וכן אמר רב נחמן בגרושה. וריפוי ושבת לא קתני דיהיב דמיירי באינה צריכה ריפוי אבל צריכה יהיב. ושבת נמי לא קתני דאינה מתבטלת ממלאכה אלא כשאר יולדת ובזה היה סופה כשתלד. אבל נזק וצער רגילות הוא שמצטערת יותר גם נפחתה מדמיה יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בעצמה. ובושת נמי יהיב. והא דלא תנא ליה משום דלא פסיקא ליה דמפליגינן בין בסתר לבגלוי במס' כתובות בפרק מציאת האשה ופרכינן לרבה ולרב נחמן למה להו לאוקמא בגרושה נוקמא לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער. דאעפ"י שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אישתעבד ליה לאבוהון גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות שקיל אבוהון וראוי נינהו. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהן ומעות נטלו. גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. והכא נמי לוקי רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי. אמרי ה"מ דאיפלוג רבה ורב נחמן בפ' יש נוחלין אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקמינא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל דשבחא דממילא הוא. ופירשוהו רבה ורב נחמן להאי דבני מערבא דאמרי רבנן בכור נוטל פי שנים במלוה. מר בגבו קרקע ומר בגבו מעות. וכי אמרינן הכא בגרושה. ולא מוקמינן לה בהכי כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמיא לא שנא גבו קרקע ל"ש גבו מעות הילכך אי לאו דגרשה שקיל. הילכך היכא דגירשה אחר חבלה לכ"ע נזקיה ליורשיה. והיכא שלא גירשה לרבה אליבא דרבנן גבו ב"ד קרקע מן המזיק לשלם נזק וצער הבעל יורש. גבו מעות מן המזיק אין הבעל יורש. ולר"נ אליבא דרבנן גבו ב"ד מעות מן המזיק הבעל יורש גבו קרקע אין הבעל יורש. מיהו לית הילכתא לא כרבה ולא כרב נחמן אלא כי הא דאמר ר"פ בפרק יש נוחלין הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות (הואיל). וכן אין הבעל יורש נזקי אשתו בין שגבו ב"ד קרקע בין שגבו ב"ד מעות:
ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה ולא לבעלה. וסבר ר"ע לא ירית לה בעלה והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע. אמר רשב"ל לא אמר ר"ע נזקיה ליורשיה אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה הילכך לא זכתה בו מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כדאיתא בפ' יש נוחלין . ופרכינן ובנזקין לא אמר ר"ע והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדו' לבעל ואין אין הבעל נותן דמי וולדות ליורשין. אין האשה. נותן נזק וצער ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה אלמא דבנזקין דנזק וצער נמי קאמר ר"ע דאין הבעל יורשה. אמר רבה בגרושה עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה ולא לבעל שגירשה בעלה לאחר חבלה וכן אמר רב נחמן בגרושה. וריפוי ושבת לא קתני דיהיב דמיירי באינה צריכה ריפוי אבל צריכה יהיב. ושבת נמי לא קתני דאינה מתבטלת ממלאכה אלא כשאר יולדת ובזה היה סופה כשתלד. אבל נזק וצער רגילות הוא שמצטערת יותר גם נפחתה מדמיה יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בעצמה. ובושת נמי יהיב. והא דלא תנא ליה משום דלא פסיקא ליה דמפליגינן בין בסתר לבגלוי במס' כתובות בפרק מציאת האשה ופרכינן לרבה ולרב נחמן למה להו לאוקמא בגרושה נוקמא לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער. דאעפ"י שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אישתעבד ליה לאבוהון גבו מעות אין לו פי שנים דלאו הני מעות שקיל אבוהון וראוי נינהו. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהן ומעות נטלו. גבו קרקע אין לו דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. והכא נמי לוקי רב נחמן כגון שגבו קרקע דהוי ראוי. אמרי ה"מ דאיפלוג רבה ורב נחמן בפ' יש נוחלין אליבא דבני מערבא דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקמינא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ואמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל דשבחא דממילא הוא. ופירשוהו רבה ורב נחמן להאי דבני מערבא דאמרי רבנן בכור נוטל פי שנים במלוה. מר בגבו קרקע ומר בגבו מעות. וכי אמרינן הכא בגרושה. ולא מוקמינן לה בהכי כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמיא לא שנא גבו קרקע ל"ש גבו מעות הילכך אי לאו דגרשה שקיל. הילכך היכא דגירשה אחר חבלה לכ"ע נזקיה ליורשיה. והיכא שלא גירשה לרבה אליבא דרבנן גבו ב"ד קרקע מן המזיק לשלם נזק וצער הבעל יורש. גבו מעות מן המזיק אין הבעל יורש. ולר"נ אליבא דרבנן גבו ב"ד מעות מן המזיק הבעל יורש גבו קרקע אין הבעל יורש. מיהו לית הילכתא לא כרבה ולא כרב נחמן אלא כי הא דאמר ר"פ בפרק יש נוחלין הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות (הואיל). וכן אין הבעל יורש נזקי אשתו בין שגבו ב"ד קרקע בין שגבו ב"ד מעות:
2