אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא ר׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 200
א׳וזאת היא סברה ברורה. ולזאת דעתי מסכמת כדמשמע לישנא בשמעתין ובפרק כל שעה דמסיק כי היכי דמשתעבדנא לדידך ה"נ משתעבדנא לבעל חוב דידך. הילכך נראה בעיני דלא מצי מחיל:
1
ב׳פסק רבינו חננאל זצ"ל בשמעתין דהלכה כר"נ שמוציאים מזה ונותנים לזה ובלבד שידוע האמת שחייב לו עדיין. ומ"ו רבינו אלעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל נסתפק בפרק האשה שנתארמלה אם יאמר זה כבר פרעתיו לנושה קודם שתבעתני אם יכול להשביעו על ככה. ורבינו משלם בר נתן מנרבונא זצ"ל השיב בתשובה אחת שאם החזיר הממון לבעלי' אחרי שקבל זה עליו קודם שפסקו ב"ד הדין. הדין כר' נתן שעליו גם לשלם לזה:
2
ג׳ור"ת זצ"ל תחילה היה פוסק שאין הלכה כר' נתן מההיא דפ"ק דקידושין מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו ר' אלעזר אומר זה וזה מעניקין לו. ואמרי' התם מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו. לו ולא למוכר עצמו. ואידך דהיינו ר' אלעזר דריש לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר"נ ואתא לו ואפקיה. ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. אלמא דר"א ס"ל כר"נ דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא מדבית שמאי הוא ואפילו את"ל דר' אלעזר גרסי' אפ"ה הלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים דלית לן כר"נ. ותו אמרינן בההוא פרקא לקמן בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי אחיה דתניא והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מיכן שאין אדם מוריש זכות בתו אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני היא (משמע היא ולא ס"ל כוותיה. ותו דבההיא) דתניא תונאי אומר לו ולא לבע"ח דהיינו כר"א ומדקאמר הא מני תונאי היא משמע תונאי היא ולא ס"ל כוותיה. ותו דבההיא בריית' נמי דקתני לעיל מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ר"א אומר זה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואמרי' שלהי האומר אושפזיכני' דר' שמלאי ממזרא הוה א"ל קדמתיך טהריתנהו לבנך. ואמרי' מאי נינהו דאנסיב ליה עצמה וא"ל זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי פי' וישיאוך שפחה כנענית. ומדלא קאמר ליה זיל מכור עצמך ש"מ דסבר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית והיינו כרבנן ולא כר"א:
3
ד׳ושוב חזר בו ר"ת זצ"ל בשלהי גט פשוט ופי' שם דהלכה כר' נתן דחדא דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ותו דכל התלמוד אית ליה דר' נתן. הכא בשמעתין גבי שאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ובפ' האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה הוא זה. ובפ' האשה שנפלו לה נכסים גבי היה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם. ובפ' השואל גבי לו ולערב אין ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבול. ובפ' כל שעה סבר רבא כר' נתן גבי הא דאמר מיכן ולהבא הוא גובה. ולעיל הבאתיה. התם מתרץ תלמודא דברי רבא ורב נחמן כר' נתן וקיי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ואביי נמי אית ליה דר' נתן בפ' האשה שנתארמלה והלכתא כרבא ואביי. מכל אלה שמעינן דהלכה כר' נתן. וההיא דפ"ק דקידושין איכא למימר והלכה כד"א. והא דקאמר הא מני תונאי היא איכא למימר תונאי וס"ל כוותיה כדאמרינן בהגוזל עצים מאן דאין דינא דגרמי ר"מ ואמרי' התם ר"מ וס"ל כוותיה. וההיא דשלהי האומר דא"ל זיל גנוב ודאי הלכה כרבנן דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל לא בהא דאמר אין מעניקין לו דלא תליא הא בהא. ומו"ר רבינו יהונתן בר יצחק זצ"ל דליתא לדר' נתן דתניא בהמניח שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין שחטו מה שעשה עשוי ופרכינן לישתלם מבשריה ואמר רב שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה. ואמר רב הונא (אמר) [ברי' ד]רב יהושע זאת אומר' המזיק שעבודו ש"ח פטור. פשיטא שזאת אומרת כך מהו דתימא התם דא"ל לא חסרתיך ולא מידי. אבל היכא שחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי וקתני מה שעשה עשוי. והשתא אמאי פטור ליחייב מדר' נתן דהא בעל הקרקע דהיינו לוה חייב למלוה וזה שחפר בה בורות שיחין ומערות והזיק הקרקע חייב לפרוע מה שפחת הקרקע מדמיה לבעל הקרקע הילכך אי איתא לדר' נתן ליגבי המלוה מן המזיק. אלא ש"מ ליתא לדר"נ:
4