אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא רצ״דOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 294
א׳הילכך אנן לא חיישינן למיחזי בשיקרא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. ואע"ג דאשכחנ' דמיחזי כשיקר' דחיישינן ליה בההיא דנט פשוט דאמר להו רבה בר רב שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי דידעיתו ביומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו ביומא דקיימיתו ביה ואי לא מתחזי כשיקרא והתם כ"ע מודו. אפי"ה האי דהכא יש לדמות לההוא דהכותב ודכל הגט כדי לקיים המנהג. וא"ת כיון דקיי"ל דלמחזי בשיקרא ל"ח א"כ במס' שבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי הוה ליה למימר ליתה. תריץ דאורחיה דתלמודא הכי דהא ר"פ גוביה דאמר עלה בהכותב ובכל הגט דליתה פריך מינה עלה דרב הונא בפ' האשה שנתארמלה אמר ר' אבא אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא ואמרי לה א"ר הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי עדים ואתה אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים לפניו וחותם משחתמו אין מעידין לפניו וחותם ומי כתבינן והאמר ר"פ משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא אלא אימא עד שלא כתבו וחתמו מעידי' לפניו וחותם משכתבו וחתמו אין מעידים לפניו וחותם. הרי סתר דברי רב מכח ההיא דרב פפי ואע"ג דאסקינן בפ' הכותב ובכל הגט דליתה ה"נ בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור ואע"ג דלנהרדעי פריך מינה. ויש מפרשים הא דקאמר ליתה לאו אדרב פפי קאי אלא כלומר ליתה דאין זו קושיא דבקיום שטרות דוקא חיישינן למיחזי בשיקדא דב"ד אבל בשאר מילי לא. כדאמר רב נחמן. ולפי טעם זה אין ראיה שיקשה התלמוד ממילתא דליתה. וי"ל דבשבועות העדות ובפ' יש בכור בעי תלמודא לקייומא מתני' אליבא דנהרדעי דלא תפרוך להו ממתני' דע"כ מתניתין לא מיתוקמא אלא כדתרצה שמואל בבא בהרשאה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל בפרק האשה שנתארמלה ופ' הכותב. וצריכין אנו לדעת היכי כתבינן אורכתא אהלואה דמשמע בפר"ח זצ"ל דלא כתבינן אלא אפקדון כדפרי' לעיל ונראין דבריו דהא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבי' כההיא דפ' מי שמת דאמר רבא אמר ר"נ שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר ולא כלום עד שיאמר תנו לפלוני בית זה וידור בו תנו לפלוני דקל זה ויאכל פירותיו. למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והאמר ר"נ שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא. אמר ר"פ הואיל ויורש יורשה וע"כ דהא דקאמר ליתא בבריא בקנין קאמר דליתא בשכ"מ דאי בלא קנין הא קיי"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. הא למדת דלא מצי אינש לאקנויי הלואתו לחבריה. וה"נ מוכח בפ' אע"פ דאיתמר מתנת שכ"מ שכתב בה קנין בי רב משמיה דרב אמר ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא אם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכ"מ שאם אמר הלואתי לפלוני משמע דמכח בריא אינו יכול לחזור להקנות הלואתו אפי' בקנין. מיהו לפי' רש"י זצ"ל שפירש משום דאין מטבע נקנה בחליפין אין ראיה משום שלא נוכל לעשות הרשאה אגב קרקע. אבל קשה לפירושו דאמאי נקט הלואה אפי' מעותיו שהם בידו היה יכול להשמיענו דמכח שכ"מ קני ולא מכח בריא. ועוד בההיא דפ' מי שמת שדוחק ר"פ למצוא דהלואתו לפלוני איתא בבריא הואיל ויורש יורשה לומר דאיתא בבריא אגב קרקע. אלא ש"מ דאפי' אגב קרקע לא מצי להקנות הלואתו:
1