אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא רצ״הOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 295
א׳מיהו לשון רבינו שמואל זצ"ל מוכח דהואיל ויורש יורשה לאו אמתנת בריא קאי אלא אמתנת שכ"מ. וזה לשונו הואיל ויורש יורשה כלו' דאע"ג דלית' הלואה גביה דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן כדאמרי' לקמן וגבי בריא דליכא למימר הכי דמתנת בריא לאו כירושה שוייה רבנן לא קנה עד שיאמר במתנה גמורה ובקנין עכ"ל . הרי אין ראיה משם. ותו דפי' כשיאמר במתנה גמורה בקנין דקני דמשמע שהבריא יכול להקנות הלואתו בקנין לאחרים. ובפ' אע"פ פר"ח זצ"ל הלואתו לפלוני אותיותיו שהן שטרות שכתובות בהן הלואה וקיי"ל אותיות אין נקנות אלא בשטר ובמסירה ולגבי שכ"מ אמור רבנן דדברי שכ"מ ככתו' וכמסורין דמו מדפי' הלואתו שטרות דילמא סבר הא הוה מקנה ליה גוף הלואה בקנין דילמא הכ"נ דקני. מיהו בשמעתין גריס אמטלטלין דפקדונא משמע דדוקא אפקדון כתבינן אורכתא אבל לא על המלוה. ופי' ר"ת זצ"ל דהיינו טעמא דכתבינן אורכתא אהלואה משום דמסקינן דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו ה"מ כי יהיב ליה אבל לשוייח שליחא מצי משוי ליה דהיינו לעצמו. ולהכי כתבי' אורכתא אהלואה:
1
ב׳ויש סמך למנהג מהגוזל עצים כההיא דרב פפא הוה מסיק תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפיה דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תווך. ומסיק משמע לשון הלואה. מיהו בפ' הזהב ובפ' המוכר את הספינה מייתי ההוא עובדא ול"נ מסיק אלא הוו ליה. ובהגוזל עצים נמי דגריס ומסיק יש מפרשים ודוחין דמסיק בעסקא מיירי שלא ניתן להוצאה שהוא בעין ויכול להקנות כמו הפקדון. ובפר"ח זצ"ל ובאלפס בשניהם כתוב בהגוזל הוה מסיק. ואין להביא ראי' דפ' יש בכור דאייתיתי' לעיל גבי פדיון הבן שיכול להרשאות אע"פ שנתנהו לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות בתוך שלשים יום אלמא יש הרשאה למלוה דהתם ע"כ לא ע"מ להוציא נתנו לו דהא קיי"ל כשמואל דאמר התם בסמוך בההיא שמעת' דפודה את בנו בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי. וכן פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דע"כ טעם דהרשאה אינו תלוי בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דכפריה נמי כתבינן הרשאה כדמוכח בפ' שבועות העדות ובפ' יש בכור אע"פ שאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינן יכולין להקדיש. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדמוכח בההיא דפ"ק דב"מ דההוא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מנייהו ואקדשה ואמרי' עלה התם מאי הוה עלה דמסותא. ת"ש דאמר ר' חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא אמר רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו מוקדש. הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו מוקדש אע"ג דלא אפקי'. איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. מי סברת במסותא דמטלטלי עסקינן לא במסותא דמקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאו בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתיה. אלמא מדפריך לרב ש"מ דהילכתא כוותיה. ומשמע נמי דאם היתה מסותא מטלטלי לא היה יכול הנגזל להקדיש וכיון שאינו יכול להקדיש אינו יכול להקנות אעפ"כ יכול להרשאות. אלא ע"כ תקנה שעשו לענין שליחות כאילו היה קנין גמור. רבינו שלמה זצ"ל גריס והלכתא שליח שוייה וכן פר"ח זצ"ל ואסקינן שליח שוייה. ורבי' יצחק אלפסי זצ"ל כתב ואיתמר משמיה דרב יהודאי זצ"ל דקיי"ל שליח שוייה. הילכך אי בעי לבטולי שליחותא ובעי לאורכי אחרינא אית לי' רשותא למיעבד הכי עכ"ל:
2