אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא ש׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 300
א׳בכל מקום שאני מוצא דבריך מורי ורבי הרב ר' אליעזר נתפרכסו אזני ונפקחו עיני על כן יעצוני כליותי להתקרב לך ולשאול ממך על אחד שתבע את חבירו חפציי היו מושכנים בידך שוה ד' זקוקים ופדיתים עד חצי זקוק. והנתבע הוציא שטר שהתובע כתב לאשתו תחילתו בלשון הרשאה הרשיתיך והשליטיתיך ומניתיך אפוטרופא על חפצים שיש לי ביד פלוני לדון ולערער ולהשביעו ומתנה זו שנתתי לך מתנה גמורה וכו' ואין לי כח לזכות ולחזור בה מן יומא דנן ולעלם וכל לשון מתנה אבל לא היה כתוב בה כתבוה בשוקא. והוציא הנתבע עוד שטר מחילה שכתבה לו אשת התובע על אותם החפצים. ותאיר עיני אם המתנה בטלה השליחות ההרשאה שהרי כתב בה שלא יהא לו כח לחזור ולזכות בה א"כ אינה שלוחו וגם לא כתב בלשון מיפה כחה. ודמי להא דירושלמי פ' אלמנה ניזונית בגמ' מכרה לזה שוה מנה במנה כו' עד כדון ד' שטרות וכו' ואם שליחות ההרשאה בטל המתנה נמי הויא דבר שאינו יכול להוציאו בדיינין והעדים קיימין ומעידין שהמתנה היתה אבל עדותן מה יועיל לבטל שום דבר הכתוב בשטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמיא ואי מהני מטלטלי דכפריה אגב מקרקעי או אם נאמר כיון דלא הוי ממון להקנות בחליפין לא הוי ממון לקנות אגב קרקע כדאמרינן גבי טובת הנאה בפ' שנים אוחזין . שמחה בר שמואל:
1
ב׳וזו התשובה: מודע אם לבינה. היאמר לאיסתרא בלגינא. ובלגינא קיש קיש קרינא. ומה לאיל צמר אצל עז קרח. אכן ענות מורי הרב ר' שמחה גדולה עד מאד. וידעתי כי כל רז לא אנס לך אך לנסות תלמידו קנקן ריקן אפי' חדש אין בו. על אשר שאל מורי על אחד שתבע את חבירו וכו' דעתי נוטה שאין המתנה מבטל השליחות ההרשאה ולא ההרשאה מבטלת המתנה אע"פ שלא כתב בלשון מייפה כחו דמה שצריך לשון ייפוי בההיא דנערה שנתפתתה היינו כששניהם במכר או שניהם במתנה. אבל אחד במכר ואחד במתנה או להיפך אין צריך לשון ייפוי ואוספית ולא תוספות דיקלא דלשון השטר גופיה מוכיח היפוי אי משום בעל אי משום דינא דבר מצרא ואע"ג דיד בעל השטר על התחתונה בסלעין דינרין . מיהו בדבר שאנו יכולין לתקן ולקיים דברי השטר אהדרינא לתקוני. כההיא דפ' גט פשוט כתוב בו מלמעל' מנה ולמטה מאתים דתלינן טעה וחזר וכתב מאתים. ובההיא דפ"ק דע"ז דהוה כתב ביה שית שנין יתירא וכן טובא. הילכך לשון מתנה דכתב בה כי היכי דלא לימרו ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון הרשאה דשליח שוייה ואי תפס מפקינן מיניה. ואע"ג שכתב לו ומתנה זו מתנה גמורה וכו' ואין לי רשות לחזור ולזכות בה לא ביטל השליחות שהרי אפי' כתב זיל ודון וזכי ואפיק לנפשך הויא מתנה שכל מתנת בריא אינה בחזרה כדאי' בשנים אוחזין בשלהי וריבוי דברי השטר הם ליפוי ולשופרא דשטרא הוא וכי כתב כל מאן דמתעני ליה מן דינא שליח שוייה ולא ביטל זה את זה כדאמרינן במרובה אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא לאו בעל דברים דידי את. ואמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה פי' משום דמתנה גמורה . וכן פי' רבינו זקני בספרו. ואמימר לא אסיק אדעתיה הך דרב אשי דאמר כאן דכתב כו'. אי נמי לא משמע ליה לישנא הני הילכך הויא מתנה גמורה ושליחות. הילכך לחד לישנא שותפי' הויא ומסקנא שליחא שוייה ומפקינן מיניה. ומיהו ע"כ מודה רב אשי דמתנה גמורה נמי הויא דאל"ה הוה א"ל לאו בעל דברי' דידי את. ואי קשיא ההיא דגט פשוט הכל הולך אחר התחתון שאני התם דאי אפשר לקיים את שניהם ותלינן דשגה בחשבון ראשון ולכך חזר וכפל את לשונו דבהא עבידי אינשי דטעו. אבל הכא לשון זכי ואפיק לנפשך משום דלא לימר ליה לאו בעל דברים דידי את. ולשון שליח אי תפס מפקינא מיניה דכי היכי דכי כתב בסוף השטר כל מה דמתעני ליה מן דינא קבילי עלי לא ביטל את המתנה. ה"נ אם הקדיש שליח למתנה לא בטלו זה את זה דכולה טעמא חד הוא והילכך שליח שוייה משום דביטל הראשון ואפיק לנפשך שהוא לשון מתנה דא"כ הוה ליה למימר לאו בעל דברים דידי את. ועוד למה תקנו לכתוב כלל לכתחילה זיל אלא ש"מ כדפיר'. ואי קשיא אפי' שליח שוייה גרידא הלא שלוחו של אדם כמותו והיכי א"ל לאו בעל דברים דידי את. דע מודי כי דבר זה הקשה אבי מורי זצ"ל לרבי זקני זצ"ל והאריכו מאד. אך זה תורף דבריהם דחשו חכמים דילמא שכיב המרשה עד שלא יגבה השליח מיד הנפקד ונפלי נכסי קמי יתמי בעוד שהם בידו ואם יאנסו או יאבדו יאמרו היתומים אנו לא מנינוהו שליח כההיא דפרק הגוזל קמא דאמר רבא התקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא זיל דליקנינהו ניהלך אגב קרקע במתנה גמורה מעכשיו ומעתה אי מיית לית לן בה. ואכתי לא תקנו לכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ושוב באו נהרדעי ותקנוהו ואפי' בלא אגב קרקע. וה"פ דא"ל לאו בעל דברים דידי את כי שמא של יורש הוא ואפי' כי כתב לך ואפיק לנפשך הוי כמו קרקע ומהשתא אם מינה שליח יורשו אפי' לא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך ולא קנין ולא אגב קרקע דלא מצו למדחי ליה דשלוחו של אדם כמותו. ואי שכיב נמי לית ליה פסידא אי נמי אם ידוע דלא שכיב יהיב ליה לשליח דאיהו גופיה לא מצי לערער. וא"ת ניחוש דילמא ביטל השליח עד שלא הגיע אצל הנפקד. תירץ דאפי' ביטלו אינו מבוטל דעד כאן ל"פ רבי ורשב"ג אלא גבי גט אי בטלו מבוטל אי לאו אבל גבי ממונא לכ"ע לא הוי מבוטל דא"כ מה כח ב"ו יפה. והכי משנינן בפ' השולח פרכינן דר"נ אדר"נ ודו"ק ותשכח - א ב י העזרי:
2