אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא תי״גOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 413
א׳וכן פר"ח זצ"ל וזה לשונו. וכיון דקיי"ל הילכתא כר' יהודה דאמר במתני' אם השבח יתר על היציאה כו' הנותן מעות לשלוחו לקנות לו דבר ידוע ושינה השליח בין לאכילה בין לסחורה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע בעת שנתן לו המעות בתורת שותפות. אבל אם נתן לו המעות בתורת שליחות הכל לבעל המעות. כדגרסי' בפ' אלמנה ניזונית הלכה אלמנה שמכרה שוה מנה במאתים אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. עכ"ל:
1
ב׳מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה. ודן מורי הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל מפראגא. שכל הריוח לשליח דעד כאן לא פליג ר' יהודה אדר"מ אלא כל צבעו לו אדום וצבעו שחור דמודה הצבע שלא לצרכו שינה. אבל בההיא קמן אפילו ר' יהודה מודה. ולא דמי נמי לשמעתת' דבתורת שליחות בין לאכילה בין לסחורה הכל לבעל המעות דההיא נמי כגון שהשליח מודה שלא לקח לעצמו אלא למשלחו. אבל הכא שלקח לעצמו ושלח בהן יד ברשותיה קיימי ושקיל כל הריוח. דאשכחן גזלן דשקיל שבחא גבי ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה דאי לאו דגזלן עתיקא הוא דקנסיה ר"נ הוה נקיט בשבחא מאי דאשבח בהנהו פדנא דתורי דגזל. וכן התוקף ספינתו של חבירו היכא דנחית לה בתורת גזלנותא אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה והשכר שקיל לנפשיה. מיהו לא דמי כולי האי דהתם פדנא וספינה הדרי בעינייהו אבל הכא מעות ראובן לא הדרי בעינייהו. ותו קשה דהיכי מהימן למימר לעצמו קניתי ושניתי את דעתך הא הוי גזל ולא משוי אינש נפשיה רשיעא. מיהו הא איכא למימר דמהימן כדברי רבינו אפרים בר יצחק זצ"ל שעשה בארבעה פנים דהא אין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא לענין קטלא כההיא דפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעו לאונסו וגבי פלוני בעל אשתו . אי נמי לפסול עצמו לעדות ולשבועה. אבל למיפטר נפשיה ממון ה"נ דמהימן לומר גזלן הייתי כההיא דפ' האיש מקדש האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' והביא לו אע"פ שאמר לו בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל אמאי הא קאמר ליה לא היה בלבי אלא מזה אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים. ודילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי הוה ליה למימר מזיד הייתי לא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא אלמא מדפריך הוה ליה למימר מזיד הייתי משמע דאי אמר מזיד הייתי דמהימן. ומדשני נמי לא עביד אינש נפשיה רשיעא הא אי עביד אינש לשויה נפשיה ואי הוה אמר הוה מהימן למימר דמזיד היה. ואמאי הא קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע. אלא ש"מ דלענין למיפטר נפשיה ממונא ה"נ דמהימן. ותנן בכריתות בפ' אמרו לו שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים. אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל. אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אלמא אי אמר מזיד הייתי מהימן ומיפטר דהיינו ממון. מיהו לא מיתברר לי דהתם ע"כ הוא דמהימן דהיכי לייתי קרבן והוא דבמזיד אכל והוו להו חולין בעזרה. ונראה לי דמהימן דקתני לאו משום דנאמן הוא וודאי הוא על זה שאכל במזיד אלא ע"כ מהימנינן ליה שאין כח ביד העדים להכחישו ולומר לו שוגג היית דמה הם יודעים דילמא קושטא קאמר וקא מייתי חולין לעזרה. אבל לענין ממון ה"נ דלא מהימן לשווי' נפשיה רשיעא:
2
ג׳אלא אומר אני יצחק בר משה זצ"ל המחבר. דלא שייך הכא כלל להזכיר לא משוי אינש נפשיה רשיעא הואיל ובשעה ששינה וקנה לעצמו היה בדעתו למצוא לו מעותיו ולפרוע וכן הוא אומר עתה שכך היה בדעתו אין כאן רשע כלל דלא תגזול לאינשי על מנת שלא לפרוע משמע להו בהדיא בפ"ק דב"מ דאמר אלא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו לימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא השתא נמי מורי ואמר דמי קא יהבינא. א"ל רב אחא מדיפתי לרבא הא קא עבר אלאו דלא תחמוד. א"ל לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אלמא היכא דיהיב דמי משמע להו לאינשי דלא עברי אלא תגזול ולא אלא תחמוד. מיהו שבועה ודאי בעי דלצורך נפשיה והשתא אתי שפיר דמישתבע לפום דעתיה דבהיתרא עביד. אבל אי נימא דודאי למיגזל נתכוון ובאיסורא עבד. מאי דעביד נהי נמי דמהימן למימר גזלתי לדברי רבינו אפרים זצ"ל. אטו משביעינן ליה אההיא דקושטא קאמר דגזילה . היכן אשכחן שבועה כי האי דמישתבע דעביד איסורא. שבוע' סוטה היא שלא סטת ולא נטמאת. שבועת שומרין שלא שלח ידו בפקדון ולא עבד איסורא. אבל השתא דסבר דמאי דעבד בהיתרא עביד דהוה סבר הואיל ובשעת לקיחת המעות היה בדעתו לפרוע דשרי. השתא דאישתבע מישתבע דלא גזיל:
3
ד׳מיהו אני המחבר תמיה אני אגופא דעובדא היכא דאמר ראובן לשמעון טול אלו מעות וקנה לי בהן סחורה פלוני' והלך שמעון וקנה סחורה אחרת וטוען ואמר לעצמי קניתי ולכך שניתי אע"פ שהוא נאמן לכך בשבועה כדפירש. מ"מ במה זכה באלו מעות במה יצאו מרשות ראובן. וכי מפני ששמעון אומר לעצמי אני קונה בהן וכי בעבור זה יצאו מרשות ראובן הואיל וקיי"ל כר"י דשינוי לא קני ואפי' לר"מ דאמר שינוי קני. פליאה היא בעיני. דמדמי ליה לצבוע לו אדום וצבעו שחור דהתם שני בגוף הצמר ושני מדעת בעלים. אבל הכא לא שני בגוף המעות כלום. א"כ בשעה שקיבל המוכר מעות היה של ראובן ובמה זכה שמעון באות' סחור'. ובשלמא אי הגבהה ארנקי מעיקר כדי לזכות בה לעצמו ולפרוע לו מעות אחריני שפיר דאיכא למימר מההיא שעתא זכה בהו וכי קני בזוזי דידיה קא קני כההיא דפ' המפקיד אבל הכא דלא הגביה ארנקי תחילה כדי לזכות בה ולא זכה בה מעיקרא אישתכח דכי זבן בזוזי דראובן הוא דזבין והיכי זכה באותה סחורה. מיהו יכולני לומר דבההיא שעתא דקאמר ליה למוכר טול אילו המעות בסתורתך ומיכוין למיזבין לנפשיה בההיא שעתא הוי שליחות יד. ובההיא שעתא זכה בהן. וזכה נמי בסחורה ודעת המוכר נמי כך הוא שיזכה בה שמעון הואיל ושני מדעת ראובן וזבן לנפשיה. ובירוש' דפרקין הכי אמרי' מן דמר אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לו ד"ר ר"מ מ"ט דר"מ שלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח דמ"ד אם פחתו פחתו לו אם הותירו הותירו לאמצע ד"ר יהודה. מ"ט דר"י שלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות. מעתה אפי' אם אמר ליקח בהן חיטין ולקח בהן חיטין לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח בהן חיטין ולקח בהן שעורין לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח וקם מה בידיה. א"ר נסה בשעה שקיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שלא קיים שליחותו לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ולמה הוא חולק אמרו הואיל ובאתה לו הנייה מתחת ידו אף הוא חולק עמו. הא למדת דדעת המוכר כדעת הלוקח היכא דשני מדעת בעלים. מיהו מה שבכאן חולק עמו מפני שלצורך הבעלים נמי קנה. אבל הכא דטעין שלא קנה כלל לצורך ראובן כי אם לצורך נפשיה ודאי הכי נמי דקני וכוליה רווחא דשמעון הוא:
4
ה׳בפרק אלמנה ניזונית תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ואמרי' בירושלמי שוה מנה במאתים אין סופו לחזור משום מקח מעות תפתר שהוקיר המקח ואינו חוזר. פר"ח זצ"ל דאמר ליה אי ניחא לך קם ואי לא אהדרה ניהליה ופרכינן מאי שנא שוה מאתים במנה דאמר לה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימ' אנא ארווח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו מנה אחת יתירה הכל לשליח פי' השולח שליח לקנות לו רימונים וכיוצא בהן ונמכרים עשרה בכסף והוסיף לו המוכר אחת יתירה או שתים על עשרה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות. אמר רמי בר ירמיה אמר ר' יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה. פר"ח זצ"ל דבר שאין לו קצבה כלומר אין לו שער ידוע וקצוב כמה בכסף אלא כל אחד ואחד מוכר כפי מה שיזדמן לו פעמים שצריך מעות ומוזיל ומוכר כדי שיבואו לו ויקנו ממנו הכל ומי שאינו צריך אינו מוכר אלא בכסף מלא וזה שאמרו חולקין בשער בדבר שהשער שלו קצוב וידוע כך וכך בכסף וא"כ מה יש לבעל המעות כי כבר נטל שער הידוע שלו ואמרי' הואיל ובא לו הנייה לשליח שלו על ידו של בעל המעות חולק עמו:
5