אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא קמא ח׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Kamma 8
א׳וכן פסק רבינו יצחק האלפסי זצ"ל דהלכה כרבי יוחנן מההיא דהשולח דאמר אביי נקטינן טימא טהרותיו ואת לא קנסו בנו אחריו היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידי' קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן. והכי נמי מוכח בהגוזל בתרא במס' ב"ק דאסיק ותנא ומנא תימרא דאקנסא לא גזרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך וחזרו לומר אף המדמע. חזרו אין לא חזרו לא מ"ט לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרי' מיניה. אלמא דסתמא דתלמורא סבר דקנסא הוי. וכן הלכה :
1
ב׳ונראה בעיני. דאע"ג דקנסא הוי אפ"ה משלם עפ"י עצמו. דאפי' תמצא לומר דאמרינן בקנסא דרבנן מודה בקנס פטור. הכא חייב. דמידי הוא טעמא דחייבוהו רבנן אלא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני. ואי אמרת דמודה פטור הרי כל שעה יטמא טהרותיו ויאמר פטור אני. אלא נפקא מיני' לכדאביי דלא קנסו בנו אחריו. דלחזקיה דאמר ממונא הוא בנו חייב לשלם. ותו נפקא מיניה דהואיל וקנסא הוא דאינו מורישו לבניו כדאמרינן בריש נערה שנתפתתה דאין אדם מוריש קנס לבניו. וההיא דריש המפקיד דקאמר שילם לבניו מהו מצי אמר ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת לי' ניחא נפשא בנו לא. אלמא שהבנים יורשים את הכפל ההיא כגון דנגנב לאחר מיתת המפקיד אי נמי כשעמד בדין עם הגנב מחיים:
2
