אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא י׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 10
א׳הילכך אתבריר לן כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל דאין נשבעין על הקרקעות כלל לא שנא תבע גוף הקרקע ולא שנא תבע שעבוד קרקע אין נשבעין אפי' מדרבנן ועל דא אנא סמיך הלכה למעשה. וא"ת למ"ד שעבוד דאורייתא אפילו בעל פה כדאי' בפ' גט פשוט ופ"ק דקידושין וגובה מן הלקוחות א"כ הוה ליה שעבוד קרקעות מעתה האיך ישבע במודה מקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעותיו. אי נמי כגון דאמרי עדים ידענא ביה דלא הוה ליה קרקע מעולם:
1
ב׳[דף ה' ע"א]
ההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא חיותא בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מנייהו אמר ר' זירא אי איתא לדר' חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא פי' דר' חייא קמייתא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא אוקימנא ר' חייא כרבנן ומאן דבעי הודאה ממין הטענה צריך לסבור כר' חייא שהעדים מחייבין שבועה על השאר דתרי קראי כתיבי חד להודאה ממין הטענה וחד להודאה מקצת ולית ליה קרא למעוטי העדאת עדים שלא יחייבו שבועה על השאר מעתה רבנן דסברי דבעי הודאה ממין הטענה סברי נמי שהעדים מחייבים שבועה על השאר. וקיי"ל כרבנן דאמר שלהי המניח את הכד אמר רבא בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים ופריך מאי קמ"ל תנינא טענו חטים והודה לו שעורים פטור מדפריך הכי. משמע דפשיטא ליה דהכי הילכתא ובפ' שבועת הדיינין גם הטענה שתי כסף סברי רב ושמואל דבעי הודאה ממין הטענה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק רבי' חננאל זצ"ל דהלכה כר' חייא ואע"ג דמסיק אי איתא לדר' חייא קמייתא משמע דמספקא ליה לר' זירא אי הילכתא כוותיה אי לא. אפי' הכי שפיר מצי למימר דלא הוי הילכתא כוותיה. והביא ראי' דאשכחנ' כי האי גוונא דמסיק סתמא דתלמודא דפ' המדיר אי איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ואפי' הכי פסק סתמא דתלמודא כוותי' בפ' שני דייני גזירות . הילכך אתבריר לן הלכה כר' חייא בקמיית'. מיהו ההיא דפ' השואל דלקמן דפריך סתמא דתלמודא ואמאי מה שטענו לא הודה לו לאו ראיה היא דהתם בעי לתרוצי מתני' אליבא דכולי עלמא:
ההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא חיותא בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מנייהו אמר ר' זירא אי איתא לדר' חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא פי' דר' חייא קמייתא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא אוקימנא ר' חייא כרבנן ומאן דבעי הודאה ממין הטענה צריך לסבור כר' חייא שהעדים מחייבין שבועה על השאר דתרי קראי כתיבי חד להודאה ממין הטענה וחד להודאה מקצת ולית ליה קרא למעוטי העדאת עדים שלא יחייבו שבועה על השאר מעתה רבנן דסברי דבעי הודאה ממין הטענה סברי נמי שהעדים מחייבים שבועה על השאר. וקיי"ל כרבנן דאמר שלהי המניח את הכד אמר רבא בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים ופריך מאי קמ"ל תנינא טענו חטים והודה לו שעורים פטור מדפריך הכי. משמע דפשיטא ליה דהכי הילכתא ובפ' שבועת הדיינין גם הטענה שתי כסף סברי רב ושמואל דבעי הודאה ממין הטענה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק רבי' חננאל זצ"ל דהלכה כר' חייא ואע"ג דמסיק אי איתא לדר' חייא קמייתא משמע דמספקא ליה לר' זירא אי הילכתא כוותיה אי לא. אפי' הכי שפיר מצי למימר דלא הוי הילכתא כוותיה. והביא ראי' דאשכחנ' כי האי גוונא דמסיק סתמא דתלמודא דפ' המדיר אי איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ואפי' הכי פסק סתמא דתלמודא כוותי' בפ' שני דייני גזירות . הילכך אתבריר לן הלכה כר' חייא בקמיית'. מיהו ההיא דפ' השואל דלקמן דפריך סתמא דתלמודא ואמאי מה שטענו לא הודה לו לאו ראיה היא דהתם בעי לתרוצי מתני' אליבא דכולי עלמא:
2
ג׳[שם]
השתא נמי כי ליתא לדר' חייא ניחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת פר' שבועת הדיינין ואמר התם רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ארישא לא. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כמאן דמתני ארישא מדמייתי להא דרב נחמן בשמעתין ארישא. ורב האי גאון זצ"ל פוסק כרב חביבא דמתני אסיפא אבל ברישא דליכא דררא דממונא שלא הודה לו כלל לא משביעינן ליה בפירוש לדידיה אלא משמתינן בסתם אבל מי שחייב לו ולא יודה שיהא בשמתא. וכן נראה לרבינו תם זצ"ל דהלכה כמאן דמתני אסיפא ומשמעתין אין ראיה דהכא נמי כיון שידוע דהוו מסרי ליה כל יומא חשיב דררא דממונא ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מנייהו. וכבר בא מעשה לפני רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל באומר לא היו דברים מעולם ופטר אותו משבועה כרב חביבא דמתני רב נחמן אסיפא ולא ארישא. ודשמעתין לאו ראיה דהכא חשיב דררא דממונא כדפרישי' והא דמייתי הכא דר"נ ארישא דמתני' אורחא דתלמודא הכי ורישא דמתני' נקט ולעולם סמיך אסיפ' דאיכא דררא דממונא. ואע"ג שפסק רבינו תם זצ"ל כרב חביבא דמתני אסיפא אפי' הכי לא היה מוחה בדיינין המשביעין אפי' היכא דליכא דררא דממונא. ואומר ר"ת דהיכא דאמר לויתי ופרעתי דחשיב דררא דממונא דמאחר שמודה שלוה ומשביעינן ליה אפי' לרב חביבא מיהו שמא לא היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא לויתי ובסיפא דוקא נשבע דאין יכול לומר לא לויתי שהרי הודה לו אתמול בעדים מיהו מיסתבר לי דנשבע כיון דאיכא דררא דממונא תקון רבנן שבועה אע"ג דאית ליה מיגו. ופסק רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שאם לפי ראות עיניהם של הדיינים נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כגון עני התובע לעשיר שהלוה לו מה שאין ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך הענין שקר ורוצה לגלגל עליו שבוע' היסת וליכא דררא דממונא איתרע לה חזקה ולא משביעין לי' כשיש רגלים לדבר הניכרין לדיינין וטעמא דלא אמיד טעמא דסמכא הוא דאי הוה שכיב ר' מיאשא ולא פקיד דמסיק חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. הילכך נראה לי שלא לחייב את העשיר הנתבע בטעני' תובעו אם יש הפלגה לענין עוני או לענין עושר שלא להעלות על דעת שהלוהו זה לזה מעולם דאין זה אלא מערים לחייבו שבועה ולהוציא ממנו ממון בשבועה:
השתא נמי כי ליתא לדר' חייא ניחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת פר' שבועת הדיינין ואמר התם רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ארישא לא. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כמאן דמתני ארישא מדמייתי להא דרב נחמן בשמעתין ארישא. ורב האי גאון זצ"ל פוסק כרב חביבא דמתני אסיפא אבל ברישא דליכא דררא דממונא שלא הודה לו כלל לא משביעינן ליה בפירוש לדידיה אלא משמתינן בסתם אבל מי שחייב לו ולא יודה שיהא בשמתא. וכן נראה לרבינו תם זצ"ל דהלכה כמאן דמתני אסיפא ומשמעתין אין ראיה דהכא נמי כיון שידוע דהוו מסרי ליה כל יומא חשיב דררא דממונא ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מנייהו. וכבר בא מעשה לפני רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל באומר לא היו דברים מעולם ופטר אותו משבועה כרב חביבא דמתני רב נחמן אסיפא ולא ארישא. ודשמעתין לאו ראיה דהכא חשיב דררא דממונא כדפרישי' והא דמייתי הכא דר"נ ארישא דמתני' אורחא דתלמודא הכי ורישא דמתני' נקט ולעולם סמיך אסיפ' דאיכא דררא דממונא. ואע"ג שפסק רבינו תם זצ"ל כרב חביבא דמתני אסיפא אפי' הכי לא היה מוחה בדיינין המשביעין אפי' היכא דליכא דררא דממונא. ואומר ר"ת דהיכא דאמר לויתי ופרעתי דחשיב דררא דממונא דמאחר שמודה שלוה ומשביעינן ליה אפי' לרב חביבא מיהו שמא לא היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא לויתי ובסיפא דוקא נשבע דאין יכול לומר לא לויתי שהרי הודה לו אתמול בעדים מיהו מיסתבר לי דנשבע כיון דאיכא דררא דממונא תקון רבנן שבועה אע"ג דאית ליה מיגו. ופסק רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שאם לפי ראות עיניהם של הדיינים נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כגון עני התובע לעשיר שהלוה לו מה שאין ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך הענין שקר ורוצה לגלגל עליו שבוע' היסת וליכא דררא דממונא איתרע לה חזקה ולא משביעין לי' כשיש רגלים לדבר הניכרין לדיינין וטעמא דלא אמיד טעמא דסמכא הוא דאי הוה שכיב ר' מיאשא ולא פקיד דמסיק חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. הילכך נראה לי שלא לחייב את העשיר הנתבע בטעני' תובעו אם יש הפלגה לענין עוני או לענין עושר שלא להעלות על דעת שהלוהו זה לזה מעולם דאין זה אלא מערים לחייבו שבועה ולהוציא ממנו ממון בשבועה:
3
