אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא קל״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 132
א׳הילכך צריך להעמיקם כדי שיתנו עליהם עפר טפח. ואי שהה למוצאי שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב והיינו ששהה שיעור למיקברינהו אחר שבאו מבית הכנסת ואחר שהבדיל דקודם לכן אסור במלאכה כדאמרי' בירושלמי פ"ק דתענית ובפ' מקום שנהגו נשיא דנהגין דלא למעבד עובדא מפקי שובתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג פי' סדר קדושה ואפילו הבדיל מנהג כשר שלא לעשות מלאכה עד שיתפלל סדר קדושה וכל תפלת מוצאי שבת הואיל וכן לא אטרחוה רבנן עליה לענין פקדון. ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד שהוא זהיר במצות הבדלה על הכוס אמר השומר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא להכי לא קברינהו ומגנבו פטור. ואי ידוע דאית ליה יין בביתו למפקיד אע"ג דהמפקיד הוא צורבא מרבנן הוא חייב. וכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הכספים והדינרים אין להם שמירה אלא שיטמינם בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמינם בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו אפי' נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו הרי זה פושע וחייב לשלם. הורו מקצת המבינים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה כגון לשונות של זהב ואבנים טובות שאין להם שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עכ"ל. וכן דעתי נוטה דאע"ג שהוא שומר כספים של עצמו בתיבה סגורה כספים של אחרים אינו רשאי לשמור אלא בקרקע ואם לא עשה כן הרי הוא פושע. אבל אם התנה עמו על מנת שישמור כמו של עצמו הרי זה מניחו במקום שמניח את של עצמו ופטור. והיכא דשכיחי גשושאי שמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל אין להם שמירה אלא בשמי קורה דהיינו בגג שתחתיו. והיכא דאיכא גשושאי ואיכא נמי פרומאי דהיינו שוברי התקרה אין להן שמירה אלא ביני דיכי דהיינו בין שורת הבנין בכותל. והיכא דאיכא גשושאי ופרומאי ואיכא נמי טפוחאי שמטפחין בכותל לידע אם יש חלל אין להם שמירה אלא או בטפח סמוך לקרקע או בטפח סמוך לשמי קורה וכולן בכותל. והיכא דליכא לא גשושאי ולא פרומאי ולא טפוחאי אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא אם הניחם שלא בקרקע הוי פשיעה ומיחייב אבל היכא דהניחם בקרקע ונגנבו שומר חנם פטור אבל שומר שכר חייב דאין זה אונס וכן מוכח בריש הכונס ולקמן בריש הכונס דלא משכח גניבה באונס בשום ענין אלא בטוען טענת לסטים מזויין. ותמיה גדולה היא זאת דאטו אם הניח כספים בעומק מאה אמה שאי אפשר לגונבם אלא במחילות שתחת הקרקע לא יחשב זה אונס לפטור בו שומר שכר כמו שאנו פוטרים אותו בליסטים מזויין דמה היה לו לעשות יותר. (אמר המעתיק דיבור זה לא נשלם, ונעתק כמו שנמצא):
1
ב׳[שם]
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה' כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי' בגמ' הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע"ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ"ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ' בגמ' ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א"ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי' רש"י זצ"ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה' כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי' בגמ' הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע"ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ"ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ' בגמ' ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א"ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי' רש"י זצ"ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
2