אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רס״בOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 262
א׳השוכר סוס מחבירו ונמצא צולע זה היה מעשה והשיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל וזה לשונו: על סוס אחר אשר שכר ראובן משמעון והוליכו מהלך ב' ימים ובצאתו מן העיר קרוב לב' פרסאות נמצא צולע על יריכו ולא חשש ראובן לדבר וירכב עליו עד המקום אשר היה חפץ ללכת שם ובבואו שם הראהו לאומן לתקנו ותקנו והתרה בו שלא לרוכבו. ובכל זאת לא הטה אזן ורכב עליו גם בחזרתו ונתקלקל הסוס לבלתי התרפאות עד חדש או חדשים או יותר ושמעתי כאלה רבות. וראיתי מקצת הדיינים העולה על רוחם לפוטרו ולדמותו להכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור דקיימא לן כרבא דאמר אינו נותן אלא שבתו שבכל יום ויום וכיון דאין כאן נזק כי היכי דשור כאדם פטור דאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו . אדם בשור נמי פטור דאיש בעמיתו ולא איש בשורו ואומרים דאדם דאזיק שור הוא כדאמ' בריש בבא קמא . וכן אני בעיני כי טעות גדולה היא בידם. חדא כי לפי דבריהם אם יפטר מן התורה יתחייב מדרבנן מכח דינא דגרמי דהוי מדרבנן כמו שהוכיח רבינו יצחק מדקבעי ס"פ הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור או לא. ואי מדאורייתא למה לא יעשו התקנה במסור במו בנגזל. והא פשיטא דלא גרע מדינא דגרמי בדבר שמפסידו ומזיקו בידים והיזק ניכר. ומ"מ שבתו שבכל יום ויום לא הייתי מחייבו מזה הטעם דכיון ששמין אותו במה נפחת מדמיו במה היה שוה וכמה הוא שוה הרי כאילו החזיר לו סוסו שלם וכאילו לא גרם לו הפסד. ולפי דבריהם לא שבקת חיי לכל בריא והרוצה להפסיד לחבירו ינעוץ במסמרות בסוסיהם בכל יום ויום ויפטר. וחלילה מלומר דבר זה ואפי' לתינוקות של בית רבן יודעין. ועוד כי נראה בעיני דאפי' מן התורה מחייב כדפרי' באלו הן הנחנקין אלא מעתה הכחישה באבנים הכי נמי דלא מחייב ולא מפליג בין כחש דהדר ובין כחש דלא הדר. ועוד אמאי נקט והכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור הוה ליה למינקט כל חבלות שבעולם שסופם להתרפאות. ועוד כי קא בעי ריפוי שלא במקום נזק היכי משכחת לה ומפ' דהוה כאיב ליה מידי ואותיב ליה סמא לאסוקי שפיר ואחתיה לבישרא וצריך לאותובי ליה סמא אנקוטי גוונא דבשריה מאי קבעי הלא רוב חבלות וחבורות שבעולם שאין בהם חסרון אבר כולם שלא במקום נזק הם שסופם לחזור על ידי רפואה וסתמיה דקרא דוהכה איש את רעהו באבן או באגרוף נמי הכי הוי. ואין משמע כלל שידבר במכה שאין סופה להתרפאות לגמרי. ואע"פ שיש לדחות דמשום אביי נקיט ליה דאית ליה דסופה לחזור שבת גדולה איכא. אין נראה בעיני דהא קיימא לן כרבא מדקא בעי כל כך בפשיטות ולא מדכר אביי כלל משמע דלפי האמת נמי משמע הכי אלא ודאי כל מכה שצריך להוציא עליה לרפואתה ואינה חוזרת ממילא לא קרינן ביה סופה ונזק גמור הוי ופחת גמור דוי להיות נפחתת בדמיה בכך. ולא דמי לשבת הפוחתתו בדמי' כגון הכהו על ידו וכו' דלרבא לית ביה שבת גדולה סבר שאין פחת חשוב שלא נזק אף על פי שיש בו פחת בדמים. כיון שאומרין אותו שסופו לחזור ממילא שקונים אותו בפחות. בשביל כך אין חשוב נזק דאין זה אלא מחמת יראה שאין יודעין בו שיהא ראוי לחזור. אבל בדבר שצריך לטרוח ולבקש רוחא על כך ולהוציא יציאתו לרפואתו הדבר ידוע שקונים אותו בפחות מחמת ששוה פחות בכך כיון שאין סופו להתרפאות מעצמו. דאטו מי סני לתלמודא למינקט רוב חבלות שבעולם שסופם להתרפאות. ונקיט צמתה ידו דקאמ' שבת הפוחתתו בדמים היכי דמי דמשמע שאין פשיטא לו למצוא. ואלא דקאמ' בהשולח אלא היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וכו' ומקשי' הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר. אין להקשות לפירושי מ"ט לא מוקמי לה בשאר חבלות שסופם להתרפאות על ידי רופא דהנהו בכליא קרנא חשיבא להו כיון שאם היה רוצה למכור חלקו עכשיו היה נפחת מדמיו בכך כיון שצריך להוצאות עליו לרפאותו. ועוד לבי נוטה לומר שאפי' בסופה לחזור ממילא אין לדמות בהמה לעבד. דדוקא עבד אין קונין אותו בפחות בדבר שסופה לחזור משום דחזי למיקם קמיה ואין יציאתו מרובה ואין מקפידים על כך בשהות מעט. אבל בהמה דלא חזיא ויציאתה מרובה נפחתים דמיה בכך. ודבר הנראה לעינים הוא ויתד היא שלא תמוט וחבל על האומרים בענין אחר דלא מצינו לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד מזיק ממון חבירו והיזק ניכר שיפטר - יצחק בר אברהם זצ"ל:
1