אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רס״גOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 263
א׳עוד נראה בעיני דעל כרחין דאפי' בעין צמתה ידו וסופה לחזור חייב בשור דהא כשיש נזק גמור כגון סימוי עין או שבירת רגל באותו ענין דלכשיתרפא יהא ראוי למלאכה ולא כבתחילה אלא שעכשיו אינו ראוי למלאכה כלל מחמת חוליו. היאך שמין אותו כאדם () והיאך כשור . על כרחיך לא תמצא חילוק בין זה לזה. אלא שבאדם שמין אותו כמה היה שוה בתחילה וכמה הוא שוה עכשיו לכשיתרפא שאינו יכול לעשות מלאכתו הראשונה וזהו נזק. וכמה שמתבטל שאינו יכול לעשות מלאכה עכשיו מחמת חוליו אפי' במה שיעשה לאחר שיתרפא זהו שבת שנותן באדם. כדתנן שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין מה שאין כן בשור דאין שמין הנזק לבד והשבת לבד. אלא שמין אותו הכל ביחד כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא עכשיו שוה שהוא חולה וכולל עכשיו שבת וריפוי עם הנזק שכל זה דמיו נפחתין דע"כ א"א לסלק שומא זה ממנו. דהא אי לא כתב שבת כל עיקר אפי' באדם בזה הענין הא שמין אותו ולא בענין אחר. דכמה היה שוה מתחילה וכמה יהא שוה לכשיתרפא אינו ראוי לשם דנמצא אתה מכחיש את הניזק שלא לשלם לו כל נזקו. ואיזו שומא תהיה באותו ענין והדבר ידוע שהוא נפחת בדמיו בכך יותר ויותר. ופשיטא שכל זה בכלל נזק וכיון שיש נזק שאין סופו להתרפאות אתה שם לו השבת והריפוי בכלל. גם שכשיהיה סופו להתרפאות פשיטא ששמין אותו. דלמה יפסידנו בזה יותר מבזה. אלא שאין נותן לו שבתו שבכל יום ויום כמו באדם כי אם במה שנפחתו דמיו בכך הוא יתן. ופעמים שהוא מעט פחות מאדם ופעמים שהוא הרבה. ושמין אותו כמה היה שוה וכמה הוא שוה למכור פחות בכך. ואין להקשות לפירושי דא"כ לא משכחת בהשולח לא מיכליא קרנא בשור בעץ הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור דשור נמי משלם אפי' לרבא מה שנפחת בדמיו. דהא לא קשיא היא. דודאי בשור באדם אינו ראוי לשלם דכיון דגילה הכתו' שנותן נזק באדם אם כן שומת נזק שלו אינה אלא כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא שוה עכשיו לכשיתרפא ושבת הוא לבדו נזק נמצא דכשמיעט הכתוב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו מעטיה לשבת מיניה ואוקמא אשומת נזק דאית ביה. א"כ בצמתה ידו וסופה לחזור אין שור באדם משלם כלום. אבל שור בשור או אדם בשור אינו ראוי לשום כבענין הזה דהא בשור לא מצינו בו שבת כמו באדם. ואינו דאוי לסלק ממנו שומא הראויה לו דהיינו כמה היה שוה וכמה הוא שוה בין סופה לחזור בין אין סופה לחזור. דאפי' באדם היתה כבענין הזה אי לאו דגלי קרא כדפרישית. ושוב שמעתי שרבינו חיים היה מודה הלכה למעשה כדבריי אלא שלא שמעתי טעמו. ושלום - יצחק בר אברהם זצ"ל:
1