אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא רפ״וOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 286
א׳הילכך שמעי' משמעתין דכל מצוה שאין הגוי מוזהר עליה מותר לו לישראל לומר לגוי לעשותה. אבל מצוה שהגוי מוזהר עליה אסור לו לישראל לומר לגוי לעשותה. משום לפני עור לא תתן מכשול. ושמעי' נמי משמעתין דהלכה כר' חידקא דאמר בן נח מצוה על הסירוס. דהא רבא ואביי סברי כוותיה כדאמר סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה שלא יועיל סירוסיו להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין מחמת סירוסיו ואמר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא דלא טרח כולי האי דלא סבירא ליה למימר דאליבא דבני מערבא קאמרי ולהו לא סבירא להו. ותו מדקאמר רבא סבר למימר וקא מהדר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא משמע דבשעת מעשה הוה. ועוד דקאמר סתמא דתלמודא פשיטא בנו גדול כאחר דמי ודיו. אם מכרו לו לבנו קטן מאי ר' אסי אסר ור' אשי שרי ואמרינן מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי שוורים שלהם שגנבום גוים מכיריהם וסירסום. הילכך הילכתא כר' חידקא והילכתא כרב אשי דשרי אפילו בנו קטן. מיהו נראה בעיני דהיכא דידעינן שלא אמרו הבעלים לגוים כלום אלא הגוי מעצמו גנב וסירסו ואחר כך החזירו לבעלים. נראה בעיני דלא קנסינן ליה כלל למכור דהא שלח להו אבוה דשמואל בערמה איתעבידו בהו היינו דחיישינן להערמה. דרגלים לדבר דמאחר שהגוי מכירו וגנבו וסרסו והחזירו רגלים לדבר שהבעלים אמרו להם. אבל היכא שהדבר ידוע שלא אמר לו כלום והגוי סירסו מעצמו התם ודאי לא קנסינן ליה למכור כלל. מירי דהוה אבכור דתנן הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים כשיוולד מום אחד ישחט עליו. ומפרש טעמו בגמרא טעמא דמתני' משום קנס ותנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא ע"כ היה בו מום נטל פיגיום וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו דאמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דאמר ליה א"כ היה בו. אבל א"ל א"כ נעשה בו כמאן דא"ל זיל עביד ליה מומא דמי. אמר רבא מכדי ממילא הוא מרה לי היה מה לי נעשה. אלא לא שנא ותרוייהו להיתרא. והא התם אילו אמר ליה זיל עביד ליה מומא קנסינן ליה ואינו נשחט על פי אותו המום וכי עביד גוי מדעתיה שרי הכי נמי אע"ג דאי א"ל לגוי סרסהו קנסי' ליה למכור כי עביד גוי מדעתיה שרי ולא קנסינן לגוי למכור כלל. אע"נ דגוי להנאת ישראל מכירו הוא מתכוין מ"מ הואיל וישראל לא אמר ליה כלל לא קנסינן ליה כלל. פר"ח שלח להו הערמה איתעבידא בהו כלומר בעליהם אמרו לגוים הסירוס אסור עלינו הראו עצמיכם כאילו אתם גונבים שוורים שלנו וסרסו אותם ואחר כך נבוא אנו ונכירם אצלכם ונקחם וישארו גריסים אצלינו. וכן פי' רש"י זצ"ל דהאי הערמה היינו דיבור. ובשאלתות דרב אחאי מפרש שקושרין דינר לשור בכיס וקושרין אותו יפה ובא הגוי לגנוב הדינר ומושך אצלו עד שמוציא הכיס והדינר והיינו הערמה. מיהו לישנא לא משמע הכי דכיון שאינם באים אלא לגנוב הדינר לא הוה ליה למימר גנבין להון:
1
ב׳[שם ע"ב]
בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה ואינה יכול' לאכול מן הדישה מהו מצוה ליטלה או אינה מצוה ליטלה. הרביץ לה ארי מבחוץ ומאימתו אינה אוכלת מהו. ופרכינן הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו. העמיד לה בנה מבחוץ מהו. היתה צמאה למים מהו. פירס קטיבלא דהיינו עוד שלוק על גבי דישה והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מהו מי קרינן ביה בדישו או לא. הני כולהו לא איפשטו. בעי מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תרוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית אביך אתה למר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסיר הא מישתא ומיעל שפיר דמי. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנ' אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות. הכי נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ולא דמיא להנהו דבסמוך דלא איפשיטו דהכא נתכוון וחסמה בידים. אבל הנהו דבסמוך דממילא נחסמו דהוו כמו חלתה שאינה יכולה לאכול:
בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה ואינה יכול' לאכול מן הדישה מהו מצוה ליטלה או אינה מצוה ליטלה. הרביץ לה ארי מבחוץ ומאימתו אינה אוכלת מהו. ופרכינן הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו. העמיד לה בנה מבחוץ מהו. היתה צמאה למים מהו. פירס קטיבלא דהיינו עוד שלוק על גבי דישה והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מהו מי קרינן ביה בדישו או לא. הני כולהו לא איפשטו. בעי מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תרוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית אביך אתה למר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסיר הא מישתא ומיעל שפיר דמי. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנ' אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות. הכי נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ולא דמיא להנהו דבסמוך דלא איפשיטו דהכא נתכוון וחסמה בידים. אבל הנהו דבסמוך דממילא נחסמו דהוו כמו חלתה שאינה יכולה לאכול:
2
ג׳[שם]
ת"ר החוסם את הפרה ולא העבירה על גבי דישה וחבירו דש בה. וכן המזווג שור וחמור בקרון אחד ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו לוקה אלא הדש והמנהיג בלבד דלא תרוש בחסימה קאמר רחמנא וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתב ואינו לוקה אלא זה המנהיגו:
ת"ר החוסם את הפרה ולא העבירה על גבי דישה וחבירו דש בה. וכן המזווג שור וחמור בקרון אחד ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו לוקה אלא הדש והמנהיג בלבד דלא תרוש בחסימה קאמר רחמנא וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתב ואינו לוקה אלא זה המנהיגו:
3
ד׳[שם]
איתמר חסמה בקול כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה והנהיגה בקול בכלאים ואינו אוחז במרדע ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. רשב"ל אמר עקימת פיו לא הוי מעשה:
איתמר חסמה בקול כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה והנהיגה בקול בכלאים ואינו אוחז במרדע ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. רשב"ל אמר עקימת פיו לא הוי מעשה:
4