אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא ל׳Ohr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 30
א׳ונראה שיש מיכן ללמוד דאין שאילת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה מטלטלי במתנה לא מיקנו באגב כדבעינן למימר פ"ק דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למ"ד מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם אבל לר' אבא דבסמוך דלא קבלה מיניה לא שייך למימר הכי דקני מטעם חצר:
1
ב׳[שם ע"ב]
א"ל ההוא מדרבנן. ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ר' זירא קיבלה ר' אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עבד ר' אבא דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה היא וטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע פי' המעשרות הללו אינן חשובים ממון אלא טובת הנאה בעלמא שבידו לתתו לכל מי שירצה ואינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין הכי נמי אינה ממון לקנות אגב קרקע. ושנינן ולא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימת' היא. פי' לא היא האי וכי לא היה להם לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע דשפיר איכא למילף מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ודקשיא לך נקנינהו בחליפין מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני כתיב בהן נתינה כדכתיב ונתת ללוי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה מעשר עני לפיכך אסור להקנותה בסודר דדרך מקח הם שזה נותן לו כליו תחתיהם ונראה זה כמוכרו לו. אגב קרקע נתינה אלימתא היא ומותר להקנות מתנות כהונה אגב קרקע. ולא איתבריר לי אי הלכה כרבא דטובת הנאה לא מיקניא בחליפין אי הלכה לפי המסקנא דאסיק דטובת הנאה מיקניא בחליפין ושאני מתנות דנתינה כתיב בהו:
א"ל ההוא מדרבנן. ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ר' זירא קיבלה ר' אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עבד ר' אבא דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה היא וטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע פי' המעשרות הללו אינן חשובים ממון אלא טובת הנאה בעלמא שבידו לתתו לכל מי שירצה ואינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין הכי נמי אינה ממון לקנות אגב קרקע. ושנינן ולא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימת' היא. פי' לא היא האי וכי לא היה להם לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע דשפיר איכא למילף מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ודקשיא לך נקנינהו בחליפין מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני כתיב בהן נתינה כדכתיב ונתת ללוי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה מעשר עני לפיכך אסור להקנותה בסודר דדרך מקח הם שזה נותן לו כליו תחתיהם ונראה זה כמוכרו לו. אגב קרקע נתינה אלימתא היא ומותר להקנות מתנות כהונה אגב קרקע. ולא איתבריר לי אי הלכה כרבא דטובת הנאה לא מיקניא בחליפין אי הלכה לפי המסקנא דאסיק דטובת הנאה מיקניא בחליפין ושאני מתנות דנתינה כתיב בהו:
2
ג׳ואומר לי לבי דמדמסיק בלשון פשיטותא ולא היא ולא קאמר בלשון דחיה דילמא שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו ש"מ דהכי קים לן סתמא דתלמודא דטובת הנאה מיקני' בחליפין והכי נמי מסתברא דהא רבא גופיה סבר פ' בתרא דנדרים דטובת הנאה ממון דתנן התם קונם כהנים לויים נהנין לי יטלו בעל כרחו כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו (לי) אחרים. ופרכי' בגמ' יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ואמר רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחיה משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקתני למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא פי' לעולם טובת הנאה ממון היא הילכך בסיפא שלא אסר אלא לאלו כהנים לאלו לוים אכתי אית ליה בהו טובת הנאה אצל כהנים ולוים אחרים על כן לא יטלו אלו שאסר עליהם כי טובת הנאה ממון היא אלא יטלו אחרים אבל ברישא שאסר אותה אצל כהנים ואצל לויים שויא לתרומה דידיה עפרא בעלמא ואין לו בה אפי' טובת הנאה הילכך יטלו אותה אפי' כהנים שאינם נהנים ממנו כלום. אלמא קסבר רבא טובת הנאה ממון. ופר"ח זצ"ל ס"פ האיש מקדש דהלכה כרבא דאוקי לסתמא דמתניתין דנדרים בטובת הנאה ממון. הילכך הואיל ורבא גופיה בתר דטובת הנאה ממון וקיימא לן כוותי' לא מסתבר לחלק דלענין קידושי אשה ולענין נדר הוי ממון ולענין לקנות בחליפין לא הוי ממין. אלא מסתבר כסתמא דתלמודא דמסיק לא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ולעולם טובת הנאה בעלמא שאינה ממון שפיר מיקניא בחליפין. כך נראה בעיני אני המחבר:
3
ד׳[שם] (פסיקא)
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר' יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי' שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר' יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי' שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
4
ה׳[דף י"ב ע"א]
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצאת בפתח אחר מהו פי' זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם לו לזכות בו ונכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו בעל הבית זה קנה או לא קנה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי. ולא אפשיט. ופי' רש"י זצ"ל דלהכי בעא מיניה אויר שאין סופו לנוח דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאם קדם אחר וקלטו בתוך הבית לא קנה שמשנכנס לאויר הבית קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. והכי נמי מוכח בפ' מרובה דתנן גנב ומכר בשבת חייב ופרכינן והא תניא פטור ואוקמא רב פפא לברייתא באומר לו זרוק גנובתיך לחצרי ותקני לי גנובתיך. ופרכי' כמאן כר' עקיבה דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי נמצא חיוב שבת וחיוב מיתה באין כאחד וקים ליה בדרבה מיניה דאי כרבנן פי' דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כיון דמטא ליה לאויר חצירו קנה פי' כיון דסופו לנוח כמונח דמי. לענין שבת לא מחייב עד דניחא בחצרו אלמא אפי' לרבנן דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אפי' הכי סברי דלענין קניה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וקני ואויר שאין סופו לנוח לא איפשיט לן אי קני אי לא:
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצאת בפתח אחר מהו פי' זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם לו לזכות בו ונכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו בעל הבית זה קנה או לא קנה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי. ולא אפשיט. ופי' רש"י זצ"ל דלהכי בעא מיניה אויר שאין סופו לנוח דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאם קדם אחר וקלטו בתוך הבית לא קנה שמשנכנס לאויר הבית קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. והכי נמי מוכח בפ' מרובה דתנן גנב ומכר בשבת חייב ופרכינן והא תניא פטור ואוקמא רב פפא לברייתא באומר לו זרוק גנובתיך לחצרי ותקני לי גנובתיך. ופרכי' כמאן כר' עקיבה דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי נמצא חיוב שבת וחיוב מיתה באין כאחד וקים ליה בדרבה מיניה דאי כרבנן פי' דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כיון דמטא ליה לאויר חצירו קנה פי' כיון דסופו לנוח כמונח דמי. לענין שבת לא מחייב עד דניחא בחצרו אלמא אפי' לרבנן דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אפי' הכי סברי דלענין קניה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וקני ואויר שאין סופו לנוח לא איפשיט לן אי קני אי לא:
5
ו׳[שם]
מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבדים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן. אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחרה בידו. פי' הילכך כי אגבהה לצורך אביו אגבהה:
מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבדים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן. אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחרה בידו. פי' הילכך כי אגבהה לצורך אביו אגבהה:
6
ז׳[שם ע"ב]
ופליגא דר' חייא בר אבא פי' ופליגא דשמואל דפריש טעמא דמתני' משום דלית ליה זכיה אדר' חייא בר אבא אף גדול שיש לו זכיה אם סומך על שולחנו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו דאמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:
ופליגא דר' חייא בר אבא פי' ופליגא דשמואל דפריש טעמא דמתני' משום דלית ליה זכיה אדר' חייא בר אבא אף גדול שיש לו זכיה אם סומך על שולחנו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו דאמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:
7