אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא ש״נOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 350
א׳והילכתא צריך למיקניא מיניה. והשתא דאמרינן דצריך למיקניא מיניה א"כ אין קנינו של זה כלום ואי אייקר ארעא או זל ארעא ברשותיה דבר מצרא אייקר או זל ולא יוסיף ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה. דאי אייקר רווחא דבר מצרא הוא וכל זל פסידא דבר מצרא הוא וכן הלכה. וכן פר"ח זצ"ל זבן במאה ושויא במאתים חזינן אי לכולי עלמא קא מוזיל ומזבן יהיב ליה מצרן ללוקח מאה ומוציאה מידו דאי לא יהיב ליה מאתן דגבי האי הוא דאוזיל. זבן במאתים ושויא מאה סבור מינה מצי א"ל מצרן ללוקח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. א"ל מר ינוקא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. וקיימא לן דאין לבר מצרא לטעון טענה זו ללוקח אלא אם רצה לדחות הקונה וליטול הקרקע בדינא דבר מצדא אם נותן כל הדמים שקנה זה הקרקע בהם (ואף על פי שקנה זה הקרקע בהם) ואע"פ שקנה במאתים ואינו שוה אלא מאה הואיל ולא קנה ממנו שסילק ידו ממנו הדין עמו. ואם רצה בר מצרא להפחית לו מן הדמים אין שומעין אלא ישאר קרקע זה ביד הקונה שאין דינא דבר מצרא עליו אלא כשמחזיר לו הדמים שקנה בהם עד גמירא. ואע"ג דסוגיא דשמעתין דאין אונאה לקרקעות ואפילו ביטול מקח אין בהם אליבא דרב נחמן. ה"מ בענין דבר מצרא בלחוד אבל לענין מקח וממכר ביטול מקח אית בהו כר' יוחנן. עכ"ל. והיכא דלא קנה לוקח מן המצרן אפילו שהתנה אצלו ביד הלוקח כמה שנים ולא מחה המצרן בידו המצרן מוציא מיד הלוקח ונותן לו דמיו כמו שקנה:
1