אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעא מ״חOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia 48
א׳וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל: ושמעינן מינה דמי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ויצא מב"ד ולאחר זמן תבעו חבירו באותה שבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע שהוא נאמן ואינו חייב לישבע עכ"ל. וזה לשון רבי' שמשון בר אבדהם זצ"ל משמע שאם לא באו עדים הוה נאמן ופטור משבועה ומצינ' למימר דבימי ר' יוחנן לא נתקנה שבועת היסת עד רב נחמן אבל נראה דאפי' לרב נחמן לא תיקן שבועת היסת על זה עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב דאיתי תשו' רבינו תם שהשיב לרבותי' שבריגנשבורק שאם אמר נשבעתי שלא הוחזק כפרן שנאמן בלא שבועה לומ' נשבעתי דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא. שבימי רב נחמן נתקנה שבועת היסת אבל בימי ר' אילעא ור' יוחנן לא נתקנה עדיין הילכך לר' אילעא לא ישבע וזה אינו נראה דמ"מ כיון דבימי רב נחמן נתקנה הרי יש בה דררא דממונא. ואחרי כן ראיתי תשובה אחרת של רבינו תם זצ"ל המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות. שהשיב שצריך שבוע' על זה דהוה לי' כמנה לי בידך והלה כופר ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינו מדברי רב האי גאון זצ"ל שמפרש שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכי דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי צריך נמי לישבע בעדים ואין זה דומה לההיא דאכל תרתי מינייהו דההוא רועה גזלן הוא. וכל זה כשטוען נשבעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים שאין יכול לברר. ע"כ לשון התשובה. ולא ידענא הי דבתרייתא. עד כאן מכתב יד רבינו אבי העזרי זצ"ל:
1
ב׳ונראה בעיני הואיל ולא ידענא הי דבתרייתא יש לנו לומר דההיא שכתב שנאמן לומר נשבעתי בלא שבועה היא דבתרייתא וחזר בו והודה לדברי הגאונים. ומה שכתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל דמ"מ כיון שבימי רב נחמן נתקנה זו יש לו לישבע הא לא נהירא לי אלא נראה בעיני כמו שכתב רבינו שמשון זצ"ל דאפי' לרב נחמן לא תקון שבועת היסת על זה דלא תקון שבועת היסת אלא היכא שטוען ממון. והיכא שנתחייב לו בבית דין מעיקרא שבועת היסת ואמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן לדברי הכל נאמן ואין צריך לישבע על זה שכבר נשבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:
2
ג׳[שם]
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום שביום שנמצא נכתב יחזירנו לבעלים ודוקא כשחייב מודה דהא ליכא למיחש אי משום שכתב ללות ולא לוה הא כתב בו הנפק ואי משום פרעון דילמא פרעיה למלוה והאי דקאמר לא פרעתי' דקבעי למיזף ביה האידנא דחייש משום פשיטי דספרא ואישתכח דקטריף בשטר שנמחל שעבודו הא נמי ליכא למימר דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מילתא דזימניה בו ביום הוא לא שביק דאמר שמעי ביה רבנן ומפסדין ליה:
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום שביום שנמצא נכתב יחזירנו לבעלים ודוקא כשחייב מודה דהא ליכא למיחש אי משום שכתב ללות ולא לוה הא כתב בו הנפק ואי משום פרעון דילמא פרעיה למלוה והאי דקאמר לא פרעתי' דקבעי למיזף ביה האידנא דחייש משום פשיטי דספרא ואישתכח דקטריף בשטר שנמחל שעבודו הא נמי ליכא למימר דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מילתא דזימניה בו ביום הוא לא שביק דאמר שמעי ביה רבנן ומפסדין ליה:
3
ד׳[שם]
אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פי' רש"י זצ"ל דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בין מנה מאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה בין נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן דמנה מאתים ומזון האשה והבנות תנאי בית דין הוא כדתנן בכתובות פ' נערה לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין. לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין לכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין. וכך היו אנשי ירושלים כותבין. ואנשי גליל היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנים לה כתובת' ופוטרין אותה. דאיתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוואדה נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוואדה נהוג כשמואל. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון שנהגו גבול נהרדעא כשמואל מכלל ששאר מקומות כולן נהוג כרב ויש מי שאומר הלכה כשמואל בדיני. והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן הכל כמנהג המדינה. רב שרירא ורב האיי גאון זצ"ל ואף אתון אי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכאנשי ירושלים. עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דכולי עלמא עבדי כרב אלא למימרא דשאר בבל ופרוודהא עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהג' כשמואל עבדי דקיימא לן כשמואל בדיני. ומר רב משה גאון הכי סבירא ליה כדכתבינן ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. ואיבעי לן בגמ' ניזונת תנן וכאנשי גליל או דילמא הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסקינן לעולם נזונת תנן וכאנשי גליל. ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוו נפישי מזוני אתא לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לחביבי דניחד ארעא למזוני. ואי ס"ד סבירא ליה לר' יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחודי ארעא ליתן לה כתובתה וליפטרה. אלא ש"מ כאנשי גליל סבירא ליה. ובסוף יש נוחלין נמי אמר שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסים ושמעינן מהני כולהו דהלכה באנשי גליל. עכ"ל. ופי' הא דשלח רבין הכי נישאת הבת והכניסה בנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסים מתה הבת וירשה בעלה וכו' הרי איתבריר לן דמי שמת אלמנתו ניזונת מנכסיו ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתובתך וצאי. ומה שפי' רבינו שמואל זצ"ל ס"פ יש נוחלין דלעולם היא ניזונת עד שתנשא או תתבע כתובתה או שירצו היורשים ליתן לה כתובתה לא שהוא סובר דהלכה כרב דפסיק באנשי יהודה אלא לפום ריהטיה פי' בין לרב בין לשמואל לשמואל עד שתתבע כתובתה ולרב עד שירצו היורשין. וכן כתב הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות עכ"ל:
אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פי' רש"י זצ"ל דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בין מנה מאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה בין נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן דמנה מאתים ומזון האשה והבנות תנאי בית דין הוא כדתנן בכתובות פ' נערה לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין. לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין לכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין. וכך היו אנשי ירושלים כותבין. ואנשי גליל היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנים לה כתובת' ופוטרין אותה. דאיתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוואדה נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוואדה נהוג כשמואל. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון שנהגו גבול נהרדעא כשמואל מכלל ששאר מקומות כולן נהוג כרב ויש מי שאומר הלכה כשמואל בדיני. והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן הכל כמנהג המדינה. רב שרירא ורב האיי גאון זצ"ל ואף אתון אי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכאנשי ירושלים. עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דכולי עלמא עבדי כרב אלא למימרא דשאר בבל ופרוודהא עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהג' כשמואל עבדי דקיימא לן כשמואל בדיני. ומר רב משה גאון הכי סבירא ליה כדכתבינן ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. ואיבעי לן בגמ' ניזונת תנן וכאנשי גליל או דילמא הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסקינן לעולם נזונת תנן וכאנשי גליל. ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוו נפישי מזוני אתא לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לחביבי דניחד ארעא למזוני. ואי ס"ד סבירא ליה לר' יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחודי ארעא ליתן לה כתובתה וליפטרה. אלא ש"מ כאנשי גליל סבירא ליה. ובסוף יש נוחלין נמי אמר שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסים ושמעינן מהני כולהו דהלכה באנשי גליל. עכ"ל. ופי' הא דשלח רבין הכי נישאת הבת והכניסה בנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסים מתה הבת וירשה בעלה וכו' הרי איתבריר לן דמי שמת אלמנתו ניזונת מנכסיו ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתובתך וצאי. ומה שפי' רבינו שמואל זצ"ל ס"פ יש נוחלין דלעולם היא ניזונת עד שתנשא או תתבע כתובתה או שירצו היורשים ליתן לה כתובתה לא שהוא סובר דהלכה כרב דפסיק באנשי יהודה אלא לפום ריהטיה פי' בין לרב בין לשמואל לשמואל עד שתתבע כתובתה ולרב עד שירצו היורשין. וכן כתב הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות עכ"ל:
4
ה׳הילכך איתבריר לן הלכה למעשה דאלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואין יכולין לסלקה ולומר לה טלי כתובתך וצאי אלא זנין אותה עד שתתבע כתובתה בבית דין וכשתבעה כתובתה טפי אין זנין אותה וכגון שתבעה שלא מן הרוחק כדאמר בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת רב יהודה בעי בשם רב התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמר ר' יוסי ובלבד מן השופין פי' מירווח מריוח הא מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אכוזמן א"ל ר' בא בר כהן בעי לך תבעה פורנה ואיבדה מזונותיה מאן דאייתי דאעין מלתא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונה וכשתובעת מזונות מן היורשין משביעין אותה תחילה שכך כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקי' לה מזונות ואין משביעין אותה. ואין ראוי לסמוך על הודאה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים. ורבותי הורו שאין לה מזונות מבית דין עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומין ולזה דעתי נוטה וראוי לדון כן עכ"ל. אבל היכא שתפסה למזונותיה אין משביעין אותה כמה תפסה דאמ' בפ' אלמנה ניזוני' א"ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ולא מפקינן מינה. תניא נמי הכי אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה תפסה. וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דיסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמי' להוציא מידה. אמר לא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה ממקרקעי ולא ממטלטלי למזוני נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא למזונות מאי דתפס תפס לכתובה נמי מאי דתפסה תפסה א"ל רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרין משמיה דרבא כוותיך אפי' למזוני לכולי עלמא מה שתפסה תפסה ואין מוציאין מידה. ופר"ח זצ"ל מיסתברא דתפיסה מחיים דבעל הויא דתפיסה לאחר מיתת הבעל לאו כלום היא. ורבי' יהודה בר נתן פי' דמיירי בתפיסה דלאחר מיתת הבעל. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככרי זהב אין מוציאין מידה אלא כותבין עליה בית דין שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות ויקחו היורשים את השאר וכן אם תפסה מטלטלי מחיי בעלה ומת גובה מהן אבל אם תפסה אחר מותו לכתובה אינה גובה מהם. אע"פ שתקנו הגאונים שתגבה כתובתה ותנאי כתובה מן המטלטלין לפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אע"פ שלא תפסה. אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשין נוטלין אותן והן מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו מונחים בבית דין עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהי' לי מזונות ואפי' התנאת בב"ד בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אפי' אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהן שלא ימכרו. ואם ימכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין. הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות עכ"ל. ומה שכתב פוסקין לה מזונות ומחשבין עמה היינו שיודעין כמה תפסה אבל היכא שתפסה ולא ידעינן כמה תפסה לא משביעינן לה כדי שתודה כמה תכסה כדאמ' בירוש בפ' אלמנה ניזונית תני אלמנה שתכסה אפי' אלף זוז למזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידו דר' מנא אמרי אמרין לה חוי מה בידיך אמר לון ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' חוי מה בידיך לא אמרי' לה. ומה שכתב נמי שהאלמנה ניזונת ממטלטלין אע"פ שלא תפסה אע"פ דבפ' מציאת האשה אמר רבא הלכה ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה דרבנן סבוראי תקון שתהא ניזונת אפי' ממטלטלי וכן פר"ח זצ"ל. אמר רבא הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה בין למזוני בין לכתובה והאידנא דתקינו כתובה למגבה ממטלטלי גם המזונות מוציאין ממטלטלין דקיי"ל דבהאי וכיוצא בו תנאי כתובה ככתובה דמי ועישור נכסים ממקרקעי ולא ממטלטלי דאינה כתנאי כתובה עכ"ל. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן דאמ' הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיטא כתובה בין לא נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואפי' בשבועה לא מהימן אלא היא נשבעת ונוטלת כתובה ותוספת לפי מנהג מזונות שכך כתב רבינו יצחק בר אשר זצ"ל וזה הכלל שאני אומר באלמנה כל זמן שלא נישאת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה אע"פ שאין שטר כתובה בידה לומר שלא נפרעתי כלל או לא נפרעתי אלא כך וכך ונוטלת השאר בשבועה ואפי' היורשין אומ' ודאי פרענו אבל לאחר שנישאת אינה נאמנת על הכתובה אלא א"כ שטר הכתובה יוצא מתחת ידה ועל המזונות אינה נאמנת כלל לאחר שנישאת אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה וזהו הטעם כל ימי אלמנותה לפיכך נאמנת בלא שטר שהיא באה מכח מעשה ב"ד והרי היא כתפוסה שטר בידה. כשם שהמלוה נאמן לומר לא נפרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידו כשאינו קרוע ואין הלוה יכול לומר פרעתי כך האלמנה כל זמן שלא נישאת אין היורשין נאמנין לטעון פרעתי כדאיתא בשנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי טעמא כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. א"ר חייא בר אבא ר' לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וגובה בלא שטר בין כתובת מנה מאתים בין תוספת לפי מנהג ואע"פ דנחלקו רב ושמואל על אותה משנה דרב מוקי לה בעיקר כתובה ולא בתוספת ושמואל מוקי לה במקום שאין כותבין כתובה אין הלכה כמותם שכל דבריהם שם אינם אלא משום דסבירא להו דאין כותבין שובר ואליבא דר' יוחנן מוקים לה בשנים אוחזין ואפילו במקום שכותבין כתובה עכ"ל. שפירש דין אלמנה כל זמן שלא נישאת. מיהו פר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל פסקי התם כשמואל. וההיא דפ' האלמנה ניזונית דבעי ר' יוחנן יתומים אומרים אנו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה. ת"ש דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה. ההיא פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דבמזונות שעברו איירי:
5
ו׳[שם ע"ב]
א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה. והכי מסקנא דשמעתא דלא משכח דאית לה לאלמנה מן האירוסין כתובה אלא דכתב לה ובסוג' דשמעתא הכי איתא ס"פ הכותב . ונראה דקיימא לן דארוסה יש לה כתובה מנה מאתים אף על גב דלא כתב לה דתנן בפ' האומר בקידושין קדשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אלמא מוכח שהיו מגבין כתובה מן האירוסין אף על גב שלא כתב לה דאי לאו הכי לימא גט יהבית לך משום דקידשתיך וכתובה לא יהבינא לך דהא לא נשאתיך דאמאי כפינן ליה והתם על כרחך לא כתב לה מדקאמר לא קידשתיך ואין לומר באתר' דכתבי והדר מקדשי דא"כ הוה ליה לפרושי דבהכי איירי. אלא ודאי שמעינן מינה דיש לארוסה כתובה ואע"ג דלא כתב לה. ותנן בכתובות בפ' נערה המארס את בתו ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה ונתגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה. ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. מאי טעמא דר' יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבים. ומיגבת מאימת גביא רב הונא אמר מנה מאתים בין מן האירוסין בין מן הנשואין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ופי' רש"י זצ"ל דהתם מיגבא מאימת גביא כלומר לענין זכייה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר' יהודה כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ואחר כך נישאת שאין לאביה רשות בה אלמא בתר כתובה אזל לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפא. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מיחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גירשה לאחר נישואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אישתעבד ותוספת שמעצו היא באה לו לא נשתעבד עד זמן כתובתה כתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר כתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת עכ"ל:
א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה. והכי מסקנא דשמעתא דלא משכח דאית לה לאלמנה מן האירוסין כתובה אלא דכתב לה ובסוג' דשמעתא הכי איתא ס"פ הכותב . ונראה דקיימא לן דארוסה יש לה כתובה מנה מאתים אף על גב דלא כתב לה דתנן בפ' האומר בקידושין קדשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אלמא מוכח שהיו מגבין כתובה מן האירוסין אף על גב שלא כתב לה דאי לאו הכי לימא גט יהבית לך משום דקידשתיך וכתובה לא יהבינא לך דהא לא נשאתיך דאמאי כפינן ליה והתם על כרחך לא כתב לה מדקאמר לא קידשתיך ואין לומר באתר' דכתבי והדר מקדשי דא"כ הוה ליה לפרושי דבהכי איירי. אלא ודאי שמעינן מינה דיש לארוסה כתובה ואע"ג דלא כתב לה. ותנן בכתובות בפ' נערה המארס את בתו ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה ונתגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה. ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. מאי טעמא דר' יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבים. ומיגבת מאימת גביא רב הונא אמר מנה מאתים בין מן האירוסין בין מן הנשואין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ופי' רש"י זצ"ל דהתם מיגבא מאימת גביא כלומר לענין זכייה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר' יהודה כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ואחר כך נישאת שאין לאביה רשות בה אלמא בתר כתובה אזל לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפא. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מיחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גירשה לאחר נישואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אישתעבד ותוספת שמעצו היא באה לו לא נשתעבד עד זמן כתובתה כתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר כתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת עכ"ל:
6