אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ק״גOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 103
א׳פי' רש"י זצ"ל [ר'] יהושע בן קרחה אומר אומ' אדם לחבי' ישראל אבל לגוי לא משום שבות דגוי קא מהדר לי' כמה יתן לו שכר ודמי לתנאי. אבל ישראל מותר משום דשומע ושתיק ולא דמי לגוי. ולשון הנראה פי' רש"י זצ"ל דקאמרנליה עתה נראה לשון הבא נבא . ורבי' יצחק בר שמואל פי' דהכי קא"ל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי בערב:
1
ב׳[שם]
ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. פר"ת זצ"ל שאינו מקפיד על הנשאל כי אם על החכם וכגון שהודיעו הנשאל שהראשון טמא או אסר אבל הנשאל פשיטא שיכול לשאל לכל מי שירצה כדאמ' בעלמא אתא לקמיה דפלוני ואסר. לקמיה דפלוני ושרי. היכא שלא הודיעו לשני הוראת הראשון. ולהכי פריך פ"ב דנידה ילתא אייתיאת דמ' לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בר יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כי מסתמא הודיעה לשני הוראת הראשון ואינו מקפיד אלא על החכם. אבל על הנשאל לא פריך מידי. מיהו קשה הלשון דלא ישאל משמע שמקפיד על השואל. וי"ל דה"ק לא ישאל לחכם שמטהר על ידי כך. אבל מ"מ אין קפידא כי אם על החכם. וההיא דלקמן פרק אין מעמידין דההיא ערבא דצחנתא דאתאי לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קילפי ושרייה. אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא באתרא דשכיחי קילפי. נפק שיפורי דרבא ואסרו. שיפורי (דרבה בר) רב הונ' [ב"ח] ושרו. היינו שבאו דברי המתירין תחיל'. אבל היכא שבאו דברי האוסר תחילה אין חבירו רשאי להתיר הואיל וכבר הראשון שוייה חתיכה דאיסורא. אי נמי שבאו שניהם יחד בבית המדרש ונחלקו זה על זה. והא דאמ' בירושלמי חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור היינו כגון דליכא טעות בדבר הראשון וחלה הוראתו. ולכך אין נח לשני לאסור מה שהתיר הראשון והיכא שהראשון טימא וטעה בדבר משנה חבירו רשאי לטהר ולהחזירו. וכי קאמר אין חבירו רשאי לטהר כגון שטעה בשיקול הדעת ודוקא מילתא דתליא בסברא. אבל אי גמור מרבותיו רשאי לטהר אפי' מילת' דתליא בשקול כההיא דריש פ' אלו טריפות ההיא פסוקא דגרגרת דאתאי לקמיה דרב סבר למידבקה ברוב עוביה א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה ובדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר אסתירי בישרא. ופרכי' והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב לא אסר ולא מידי. ופריך וכיון דאודי בה חכם היכי אכל מינה והכתי' ואומר אהה י"י אלהים הנה נפשי לא מטמאה וגו' ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי הבהמה שהורה בה חכם ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא. רבה בר בר חנה אגמרא סמך פי' הלכתא אף על פי שהורה בה רב התירה רבה בר בר חנה והדר ביה ממאי דקאמר דרב לא אסר ולא מידי. והאי דלא קאמר אלא. שהיה משמע דהדר ביה מתירוצא קמא. היינו לפי שלא הוזכר אמורא בתירוצא קמא. מיהו אין לי ראיה גמורה משום דאיכא למימר דהכי הוה אמר דרב לא אסר ולא מידי. אבל אי אסר אע"ג דרבה בר בר חנה גמר להתירא לא היה רשאי להתיר וכי קא משני אהא משני דהיכי אכיל מינה ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא כי האי גוונ' לא הוה אכיל כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מדמי חזוות' שפיר וכגון דמיא לבישרא דמיא לכבדא דמיא לביעתא דמיא למוריקא דאיכא בינייהו כשירות ואיכא בינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:
ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. פר"ת זצ"ל שאינו מקפיד על הנשאל כי אם על החכם וכגון שהודיעו הנשאל שהראשון טמא או אסר אבל הנשאל פשיטא שיכול לשאל לכל מי שירצה כדאמ' בעלמא אתא לקמיה דפלוני ואסר. לקמיה דפלוני ושרי. היכא שלא הודיעו לשני הוראת הראשון. ולהכי פריך פ"ב דנידה ילתא אייתיאת דמ' לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בר יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כי מסתמא הודיעה לשני הוראת הראשון ואינו מקפיד אלא על החכם. אבל על הנשאל לא פריך מידי. מיהו קשה הלשון דלא ישאל משמע שמקפיד על השואל. וי"ל דה"ק לא ישאל לחכם שמטהר על ידי כך. אבל מ"מ אין קפידא כי אם על החכם. וההיא דלקמן פרק אין מעמידין דההיא ערבא דצחנתא דאתאי לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קילפי ושרייה. אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא באתרא דשכיחי קילפי. נפק שיפורי דרבא ואסרו. שיפורי (דרבה בר) רב הונ' [ב"ח] ושרו. היינו שבאו דברי המתירין תחיל'. אבל היכא שבאו דברי האוסר תחילה אין חבירו רשאי להתיר הואיל וכבר הראשון שוייה חתיכה דאיסורא. אי נמי שבאו שניהם יחד בבית המדרש ונחלקו זה על זה. והא דאמ' בירושלמי חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור היינו כגון דליכא טעות בדבר הראשון וחלה הוראתו. ולכך אין נח לשני לאסור מה שהתיר הראשון והיכא שהראשון טימא וטעה בדבר משנה חבירו רשאי לטהר ולהחזירו. וכי קאמר אין חבירו רשאי לטהר כגון שטעה בשיקול הדעת ודוקא מילתא דתליא בסברא. אבל אי גמור מרבותיו רשאי לטהר אפי' מילת' דתליא בשקול כההיא דריש פ' אלו טריפות ההיא פסוקא דגרגרת דאתאי לקמיה דרב סבר למידבקה ברוב עוביה א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה ובדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר אסתירי בישרא. ופרכי' והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב לא אסר ולא מידי. ופריך וכיון דאודי בה חכם היכי אכל מינה והכתי' ואומר אהה י"י אלהים הנה נפשי לא מטמאה וגו' ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי הבהמה שהורה בה חכם ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא. רבה בר בר חנה אגמרא סמך פי' הלכתא אף על פי שהורה בה רב התירה רבה בר בר חנה והדר ביה ממאי דקאמר דרב לא אסר ולא מידי. והאי דלא קאמר אלא. שהיה משמע דהדר ביה מתירוצא קמא. היינו לפי שלא הוזכר אמורא בתירוצא קמא. מיהו אין לי ראיה גמורה משום דאיכא למימר דהכי הוה אמר דרב לא אסר ולא מידי. אבל אי אסר אע"ג דרבה בר בר חנה גמר להתירא לא היה רשאי להתיר וכי קא משני אהא משני דהיכי אכיל מינה ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא כי האי גוונ' לא הוה אכיל כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מדמי חזוות' שפיר וכגון דמיא לבישרא דמיא לכבדא דמיא לביעתא דמיא למוריקא דאיכא בינייהו כשירות ואיכא בינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:
2