אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קל״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 137
א׳וכבר התיר רבינו חיים כהן זצ"ל מדאמרינן בירושלמי בשמעתין הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה. ופי' הטעם דלא מיקרי ביתך אלא בארץ. ואינו נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ כמו בארץ. וכי ישראל גרע מגוי שלא יהיה לו קנין בחוצה לארץ וכו'. ותו לענין מזוזה וכי נאמר דלא מיקרי ביתך ויפטר מן המזוזה והא לא מישתמיט בשום דוכת' דפטור מן המזוזה. ותו הקשה מתוספתא דמכילתין דתניא בפ' לוקחין אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להם אריסות וקבלנות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי. בד"א בארץ ישראל אבל בסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות ובחוצה לארץ מוכרין להם אלו ואלו. וכאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי מפני שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אבל משכיר להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אלמא אפי' במקום שמותר למכור כגון בחוצה לארץ אסור להשכיר. ויש לפרש דכאן וכאן לא קאי אארץ ישראל וחוץ לארץ אלא אארץ ישראל וסוריא ואתנא קמא דמתניתין קאי. והירוש' מפרש רבינו יצחק זצ"ל דשמא מיירי בתלמיד חכם אדם המשכיר ומקני ליה לגוי לפירות לכל זמן השכירות וכר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל למ"ד לאו כקנין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש כדאיתא בהחובל ואנן קיימא לן לאו כקנין הגוף דמי. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאין נמנעין מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים משום דכי האי גוונא ליכא איסורא משום לא תביא תועבה אל ביתך כיון דאין ישראל ולא ניחא ליה בהבאתה. ולכך לא החמירו בהבאתה כדתניא בתוספתא אבל משכיר להם אוצרות וכו'. אי נמי אפי' אסור מן התורה לא אסרה תור' אלא היכא שרגיל הגוי לקובעה בתדירות. והני גוים של עכשיו אינן רגילין לעבוד ע"ז לקובעה שם תדיר אלא כשיש להם... ואותה שעה נמי אין רגילין לעבוד אותה. מיהו אין זו ראיה דאיכ' למימר הטעם של תוספתא דמתיר ארוות משום דביתך היינו בית דירתו דישראל אבל אוצרות וארוות לא עבידי לדירה. ולפי זה אין לנו ראיה להתיר להשכיר להם בית דירה. מ"מ יש לנו לסמוך על רבי' חיים כהן זצ"ל שהתיר. דהא להדיא משמע להתירא בירושלמי דאע"פ דטעמא דיהיה לא מיקרי ביתך לא נהירא כדפרי' מ"מ איזה טעם ופי' שיהי' לירוש' אנו רואין בפי' שמתיר היכא שנהגו להשכיר. דלא מסתבר כלל לאוקומי בתלמידי חכמים דדוחק גדול הוא זה. ותו דלא משמע הכי דהא מקום שנהגו קתני אטו כולהו תלמידי חכמים נינהו. ויש לפרש טעמא דירושלמי לפי שסתם שכירו' דגוי בדיניהם עד זמן הקבוע לו הוי כמו מכר כיון שיד אומות העולם תקיפא על עצמן כיון דבדיניהן אינו יכול להוציא ממנו. אי נמי כמו שפי' הרב ר' אלחנן זצ"ל דהיינו טעמא של ירושלמי דלא תביא תועבה אל ביתך לא הוי מן התורה אלא בית שדר בו הישראל עצמו כדמשמע בהתכלת כמו גבי מזוזה. ומהאי טעמא מחלק התוספת' אפי' מדרבנן בין בית דירה לשאינו בית דירה. והואיל והוי מדרבנן אפי' היכא דלא דייר ביה הקילו בחוצה לארץ. ועל זה יש לנו לסמוך ולקיים המנהג הואיל שאנו רואים שהירוש' מתיר בפי' יש לנו לומר שזהו הטעם של הירוש'. ואמ' בירוש' דפיאה פ"ו מהו שיהא חייב במעשרות. פי' דבעי א"ל במר ר' יהושע בן לוי דא"ר אבין אמר ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו. א"ל כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג ואנו צבור דלא מפרשי'. הא למדת דבהלכה רופפת אפילו להקל אמרי' פוק חזי מאי עמא דבר. כ"ש הא דאתינן עלה שאינה רופפת שהירוש' מתיר בפירוש אלא דלא איתברר לן פירושו. כ"ש שנאמר שכך הוא הפי' כדפרי' ונקיים המנהג:
1