אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קל״טOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 139
א׳זהו לשון מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הנקרא שיר ליאון. מיכן התיר רבינו תם זצ"ל לישראל אחר שהיה בונה ביו"ט על ידי קבלנות גוים משום דאריסא אריסותיה קא עביד גבי שדה דהכא אעפ"י שמשביחו ביו"ט. כ"ש גבי [בנין] דלא שייך שבח כלל ואע"ג דפליג רבי שמעון בן אלעזר ולית ליה בסמוך טעמא דאריסות מ"מ הלכה כרשב"ל דסתם לן תנא כוותיה. ועוד הביא ראיה מדשרי ב"ה פ"ק דשבת ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש. וכי תימא דוקא הני דלא מיפרסמא מילתא אבל מילתא דמיפרסמי אסיר. הא ליכא למימר דהא ברייתא דאין נותנין חיטים לתוך ריחיים של מים אלא כדי שיטענו מבעוד יום מוקי לה כב"ש אבל לב"ה שרי. (אבל) דאיכא פרהסיא טובא דהשמעת קול וגם מתחילה רוצה התלמוד לומר דאסור לכ"ע. ומסיק דב"ש מיתוקמא ואמ' פ"ק דשבת גבי ספינה פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי. ורשב"ג נמי פליג עלה ואומר דאינו צריך. מכל זה משמע דאין הגוי מניח בשביל ישראל קבלנותו וא"ת והא בפ"ק דמועד קטן משמע שאסור ליתן קבולת לגוים לשבתות וימים טובים בתוך התחום. דקאמר התם שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ונראה לרבינו תם לפרש שמעתא דהתם באבלות דאיירי בה בכולה סוגיא. ולא מיירי מידי בשבתות וימים טובים. וה"פ אמר שמואל מקבלי קיבולת דאבל בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא אפי' חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכ' מתא דמיקרבא אבל איכא מתא דמיקרבא להתם אסור פי' שיראו בני העיר מלאכתו כשילכו לשם. אמר רב ששת וכי ליכא מתא דמיקרבא להתם [נמי לא אמרן] אלא בשבת וימים טובים הוא הא דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא פי' אז מותר מקבלי קיבולת חוץ לתחום בימי אבלו ובקבלנים גוים. אבל איכא מתא מיקרבא להתם כגון בתוך התחום אפי' הכי אסור. או אפי' חוץ לתחום יוכלו לידע שעושה מלאכתו של ישראל בימי אבלו. אבל בחול המועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור ולאו דוקא נקט חול המועד אלא לרבותא נקטיה דאפילו חול המועד שאין רגילות כל כך למיזל מדוכתא לדוכתא כמו בחול גמור אפי' הכי אסור אבל אי הוה מפרש דמיירי באיסור קיבולת דשבת ויום טוב אפילו בתוך התחום דבאבילות החמירו יותר. כדמוכח התם ריש פירקין אמר רב ששת בריה דרב אידי דברים המותרים בחולו של מועד אסורין בימי אבלו. ואע"ג דרב אשי פליג עליה ואמר לא מיבעי' אבילות כו' הא תניא כוותיה דרב ששת. וגם רב אשי אע"פ שמיישב המשנה בלשון לא מיבעיא יכול להיות שמותר קבלנות גוי בשבת ויום טוב מבאבל. ומעשה דמר זוטרא רבנו ליה אפדנא בימי אבלו נמי איירי בשבתא וימים טובים כעין שפי' שמותר. והתלמוד יודע כי כן המעשה וקאמר דלא עייל לגווה ופריך והאמר שמואל כו' ומשני אדם חשוב שאני. איכא דאמרי סיועי סייעא בגבנא בהדייהו ללבון לבנים וטיט ולא היה קיבולת גמור. והואיל ואתא לידן אסיק לפרושי שמעת' דהתם:
1
ב׳[ת"ר] מקבלין קיבולת במועד (לצורך) המועד ובמועד לא יעשה כללו של דבר כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. וכל שעושה כו' ופי' בפ' דמועד קטן מקבלין קיבולת בגוי המקבל מיירי. וא"כ לרבינו תם הוה ליה למימר נותנין קיבולת (אז) מותר ליתן קיבולת לגוי. ומדקתני מקבלין משמע (רבהתם) המקבלין מיירי. אלא יש לפ' מקבלין קיבולת ישראל מישר'. או ישראל מגוי במועד לעשותם אחר המועד והיא דגוי מותר היכא שנותנין קודם המועד. ובמועד לא יעשה אפילו גוי. כללו של דבר כו' פר"ת. ואו"ר כי מה שהביא ראיה מעורות לעבדן וכלים לכובס אין כאן כלל ראיה להתיר בנין ביתו מטעם דהוי בצנעא כמו שפירש רבינו תם. תדע דקאמר התם לעיל אבל החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין ביד אחרים הרי אלו יעשו על ידי אחר משום פסידא דאחריני. האריסין והחכירין (והקבלני) הרי אלו יעשו פי' על ידי אחרים. וכההיא דמר בר רב אחא בריה דרבא דמייתא התס. וקתני נמי בתר הכי היתה מלאכה אחרת בידו בין קיבולת בין אינה קיבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה. בבית אחרים יעשה. אלמא שרי לעשות מלאכה אבל בבית אחרים. וגבי בנין של אפדנא אסרינן בתוך התחום. ואפילו בחול חוץ לתחום ומריחיים של מים אין ראיה לקבלנות דהתם המלאכה נעשת ממילא ליתן הישראל מבעוד יום. ומהך שמעתא דשריין נמי להשכיר שדהו לגוי אין ראיה אע"ג דאמ' אריסותיה קא עביד אין להתיר קבלנות לפי שאין רגילין לעשות כן אלא אריסות וחכירות אבל קבלנות קיבולת בית רגילים לשכור בה פועלים שכירי יום לבנותו והרואה אומר שכירי יום נינהו. ועוד אומר רבי דבירושלמי משמע בהדיא דאסיר קיבולת בין באבל בין בשבת. דקאמ' התם בפ' בתרא דתני אומנין גוים שהיו עושין לישראל בתוך ביתו אסור לתוך בתיהם מותר. ארשב"א בד"א בקיבולת אבל בשכר אסור. בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך אמר אילא בין בתלוש בין במחובר וכל כך בקיבולת ר' שמעון בן מנסיא אמר ר' אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א. הרי מצינו בהדיא שאסור קיבולת במחובר דפסיק כרשב"א. והך מלתא נמי איתא בירושלמי דמכילתין בריש פירקא תני אומנין של ישראל שהיו עושים עם הגוי בביתו ביום אידו אסור לתוך בתיהם כו' וכמו שפוסק בהדיא כרשב"א. ולא מצינו תלמוד שלנו שחולק על זה מניין לנו לפסוק כרשב"ג:
2