אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קמ״אOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 141
א׳השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל אשר שאלת אחי מה יעשה אביך מאשר נשתתף עם הגוי להניח שדות ושוורים כנגד שדות ושוודים שלו. כך אני בעיני שאם לא בעבור השוורים בעבור השדות אין חשש איסור. דכיון שהגוי אריס אריסותיה קא עביד. דקיימא לן כרשב"ג דמתני' כוותיה אתיא דשריא להשכיר שדות ולית הילכתא כרשב"א דאריסותא לית ליה. וכמדומה בעיני שרבינו תם התיר אף ריחיים ופורני. אבל מחמת השוורים יש איסור שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ואין אני רואה תקנה להתיר אם לא שימכור אותם לגוי האריס או ילוה אותם לו בהלואה ולא בשאלה שיהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות [אם ירצה ויזקוף דמים על העכו"ם ואחריות השוורים על העכו"ם ולא בתורת שאלה כי אם בתורת הלואה כדפרשי'. ועוד נראה בעיני שאפילו לא יהא רשות ביד עכו"ם להוציאם שלא ברשות ישראל] יש למצוא תקנה כגון שיזקוף הדמים על הגוי במלוה ויחזור הגוי וימשכנם לישראל ולא משכון להרהן אצלו אלא שיעשם אפותיקי כ"ז שלא יפרע לו מעותיו. ובענין זה לא יצא מרשות גוי כלל. ואפי' הרהן אצלו יש להתיר שלא יאמר לו מעכשיו דקיימא לן כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה. ובענינים אלו יש להתיר ושלום יצחק בר אברהם. אגב אורחיה פסק כרשב"ג ולא כרשב"א כרברי ר"ת זצ"ל:
1
ב׳[דף כ"ב ע"א]
הנהו ממקאי פי' זורעי גנות דגוי נקט בשבתא לחרוש לזרוע ולקצור וישראל בחד בשבתא שקיבלו שדה באריסות מבעל הבית ומשקיבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתיביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני נוטל חלקי בחול. לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחילה קודם שהוטלה עליו מותר דהא לא קביל עליה ישראל עבודת השבת ואין הגוי שלוחו ואם לא התנו מתחילה אלא קיבלוה סתם ועשו סתם שנטל הגוי השבת וישר' החול ולא ציוהו ישראל. ובאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי השבת נטלתה ואטול גם אני כנגדך ימות החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי אדעתיה דגוי שלוחו הוה איכסיף. איגלי מילת' דאתני מעיקרא הוו. רב גביהה מבי כותל אמר לא הכי הוה עובדא אלא שתילי דערלה הוו. ישראל וגוי קבלו שדה בשותפות לנוטעה ויטלו החצי בין שניהם. ונתעסק גוי כל צרכי שני ערלה ואכלן. וישראל נתעסק בה ג' שנים אחרים ואכלן. אתו לקמיה דרבא שרא להו דהיתר גמור הוא דאע"ג דקיבלה יחד בתחילה ואמר לו ישראל היה אתה עובדה ג' שנים הללו ואני ג' שנים אחרים אין איסור דשליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה. ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדם ונמצא נהנה מפירות הללו. אין זה נהנה שכן משפט שנה שזה עובר הוא אוכל. והא אותביה רבינא לרבא וא"כ מאי תיובתא גבי שבת איכא איסורא דשליחות מלאכה מה שאין כן בערלה. סיועי סייעיה מדקתני אם התנו מתחילה מותר. אלמא כי ליכא איסור דשליחות מלאכה שרי ואע"ג דמטיא הנאה לישראל וה"ה לערלה. איבעיא להו סתמא מאי. שקיבלו סתם ועשו סתם גוי בשבת וישראל בחול ולא א"ל ישראל מעולם טול אתה בשבת ואני בחול. מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל של שבת ולא איפשיט:
הנהו ממקאי פי' זורעי גנות דגוי נקט בשבתא לחרוש לזרוע ולקצור וישראל בחד בשבתא שקיבלו שדה באריסות מבעל הבית ומשקיבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתיביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני נוטל חלקי בחול. לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחילה קודם שהוטלה עליו מותר דהא לא קביל עליה ישראל עבודת השבת ואין הגוי שלוחו ואם לא התנו מתחילה אלא קיבלוה סתם ועשו סתם שנטל הגוי השבת וישר' החול ולא ציוהו ישראל. ובאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי השבת נטלתה ואטול גם אני כנגדך ימות החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי אדעתיה דגוי שלוחו הוה איכסיף. איגלי מילת' דאתני מעיקרא הוו. רב גביהה מבי כותל אמר לא הכי הוה עובדא אלא שתילי דערלה הוו. ישראל וגוי קבלו שדה בשותפות לנוטעה ויטלו החצי בין שניהם. ונתעסק גוי כל צרכי שני ערלה ואכלן. וישראל נתעסק בה ג' שנים אחרים ואכלן. אתו לקמיה דרבא שרא להו דהיתר גמור הוא דאע"ג דקיבלה יחד בתחילה ואמר לו ישראל היה אתה עובדה ג' שנים הללו ואני ג' שנים אחרים אין איסור דשליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה. ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדם ונמצא נהנה מפירות הללו. אין זה נהנה שכן משפט שנה שזה עובר הוא אוכל. והא אותביה רבינא לרבא וא"כ מאי תיובתא גבי שבת איכא איסורא דשליחות מלאכה מה שאין כן בערלה. סיועי סייעיה מדקתני אם התנו מתחילה מותר. אלמא כי ליכא איסור דשליחות מלאכה שרי ואע"ג דמטיא הנאה לישראל וה"ה לערלה. איבעיא להו סתמא מאי. שקיבלו סתם ועשו סתם גוי בשבת וישראל בחול ולא א"ל ישראל מעולם טול אתה בשבת ואני בחול. מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל של שבת ולא איפשיט:
2