אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קע״גOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 173
א׳מה שאנו אומרים דאינו יוצא מידי דופנו. והוא אם קיבל טעם על ידי בישול כדכתיב אשר תבושל בו. אבל כשקיבל טעם על ידי עירוי וכאשר הוכחתי ממאני דקוניא. ומה שהוכחתה דלא רמי למאני דקוניא דאין מכניס לקיום. וזה ששאלתי מכניסו לקיום ואסור בצונן ביין נסך אפילו הכי שרי ברתיחה. דהא אי עביד להו עירוי סגי בהכי כדאמרינן בפרק כל שעה בירושלמי הני גרביא דכותח ממלאן ג' ימים מעת לעת ומערן. והאי חמץ בצונן דמועיל עירוי ה"ה רתיחה. כדאמ' סוף ע"ז הרוצה לטהר מיד מגעילו ברותחין. ואע"ג דההיא בשל עץ מיירי. מיהו הואיל דעירוי מועיל לעץ כמו לכלי חרס ה"ה לענין הגעלה הן שוין. אבל מורי שרוצה להתיר בלא רתיחה משום נותן טעם בר נותן טעם כמו שכתבתי לעיל. אומר אני דשכר הוי חמץ על ידי תערובת. כדמוכח באלו עוברין . והעירוב הוא גוף האיסור ולא נותן טעם. ואפילו ממש איכא והוא נוהן טעם איסור עצמו בחבית ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם. וגם ראיתי וחקרתי ענין מתקני שכר וידעתי כי כן הוא שיש בו ממש של השעורים. ותדע דהא פרק אלו עוברין חשיב שכר המדי בכלל הרי אלו באזהרה שהוא במלקות. ואי לית בה ממש האמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. וא"ת הא רבנן פליגי עליה דר' אליעזר ואמרו אין לוקין ש"מ דאין בו טעמו וממשו. ואפילו הכי ר' אליעזר מחייב ליה מריבויא דכל בחמץ ולא בשאר איסורין. תריץ הא דלא לקי לרבנן משום דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס ובכי האי גוונא אמר ר' יוחנן נמי. ור' אלעזר סבר דלקי מכל מחמצת ואע"פ ששותין הרבה שכר ביחד. ואינו דומיא דכותח דלא שרפי ליה כחדא כיון שאין הטעם בעין ליכא כזית בכדי אכיל' פרס. וכן בשכר של גוים אין בו משום בישולי גוים אע"ג דקימחא עיקר אין הממש ניכר בו. אע"פ שטעמו וממשו הוא. ותו אמאי מצריך ליה בירוש' עירוי. אלא ש"מ דממשו איכא כמו ביין נסך. ומה שהתיר על ידי שהשירו הזפת על ידי האור ונותן לתוכו יין ויש שאוסרין מקינסא אע"פ שנשר הזפת גם אני יוצא בעקבותיהם. כי אומר אני שבשכר יש בו ממשות איסור כמו ביין נסך ואינו נ"ט בר נ"ט יואל בר יצחק הלוי:
1