אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קפ״גOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 183
א׳ואחר כך נתתי את לבי להתיר אפילו פת שנתחמץ בשמרים לחין כגון קודם חנוכה. ואף על פי שיש בשמרים טעם אינו יכול לאסור העיסה של הגוי הואיל ואין בעיסה טעם יין. ואעפ"י שנתחמצה מחמת שמרים מחמת יין לא נתחמצה ולא מחמת הטעם שנתחמצה שהרי מי פירות אינם מחמיצים. תדע שהשמרים בלא יין מחמיצין כגון שמרים יבישין אע"פ שאין בהן טעם יין אפילו הכי מחמיצין. אבל יין בלא שמרים אין מחמיץ כלל שהרי לא היתה מתחמצת לעולם. נמצאת אומר עיסה שנתחמצה בשמרי' של גוים לא נתחמצה מחמת יין אלא מחמת שמרים של יין והשמרי' בלא יין אין בהן איסור נסך א"כ אמאי נאסור העיסה. ואם תימצי לומר יין עם השמרים מחמיצין ביחד. אעפ"כ העיסה מותרת דהיינו דתנן שאור של תרומה ושל חולין שנתערבו ר' אליעזר אומ' אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים כו'. ה"נ הואיל דביין בלא שמרים אין להחמיץ את העיסה. ומה שאסרו חכמים שמרים של גוים בתוך י"ב חדש היינו אם רוצה ליהנות מטעם יין שבהן כגון לעשו' תמד או אם נפלו לתוך התבשיל ויש בו טעם יין או אם רוצה לערב ביין כשר. הואיל ויש בו טעם יין הוה מין במינו. אבל טעם בעיסה הוה מין בשאינו מינו. והואיל ואין יין בעיסה אינה אסורה. ואע"ג דיש בשמרים טעם יין היינו כמו טעם יין בקנקן. דאין הקנקן אסור עליו טעם יין שבו אסור והקנקן מותר. הכי נמי שמרים שיש בהם טעם יין דהיכי דאמ' רבנן בקנקנים של גוים אסורין ואינו יכול ליתן בהן יין. אבל אם נתן בהן יין או שכר הואיל ואין טעם יין בשכר מותר. ה"נ שמרים אע"פ שיש בהם טעם יין אם החמיץ בהם עיסה הואיל ואין טעם יין בעיסה ה"נ דמותרת לכל ישראל. ומקשי' (מסברתי) מכל הבשר מרמי בר דיקולי דאכל כחלי וטוינהו בפורצני כו' ואמ' לאחר י"ב חדש הוה. משמע אבל קודם לכן אסור לצלות בהן ואמאי אסור הלא אינו נהנה מטעם יין שבפורצני שהיין מכבה האש ואינו נהנה אלא מחרצנים בלא יין. וחרצנים בלא יין אינם אסורין בהנאה היינו כמו שמרי היין דהכא דחרצנים הם מאכל כשהן ביין נאסרו בהנאה. הילכך לכתחילה אסור לצלות ואע"פ שאינו נהנה מטעם יין שבהם. אבל צלה מהם בדיעבד לא היינו אוסרי' הואיל ולא נהנה מן היין. ואפי' היו החרצנים אסורין בדיעבד התם משום דחרצנים מאכל הם ואפי' יבשים כ"ש לחין. אבל שמרים שיש בהם טעם אינו (מחזיר) כלל ואין בהם איסור אלא טעם יין שבהם כמו יין בקנקנים הילכך לא דמיא. ועוד ראיה מהא דאמ' במס' תרומות בפ' סאה תרומה ירושלמי תני טנופת של תרומה אין מצטרף עם התרומה למכור את החולין ה"נ אין שמרים מצטרפין עם היין לאסור את העיסה ואפי' אם היה היין מחמיץ עם השמרים. וכ"ש שאינו מחמיץ אלא שמרים מחמיצים והן טנופת של יין הילכך היתר גמור. והתם נמי גרסי' וכן לוג יין צלול שנפל לתוך מאה לוגין עכור אין אתה מוציא שמרים שבו. כלו' שהשמרים מצטרפים להעלות. אבל לוג יין עכור שנפל לפחות ממאה יין צלול אתה מוציא שמרים כלו' אין שמרים מצטרפים עם תרומה לאסור הרי בהדיא שאין שמרים של יין מצטרפין לאיסור. עכ"ל. וחכמי שפירא שנחלקו עליו הם היו רבינו שמרי' זצ"ל ורבינו אברהם זצ"ל. וכשנאמרו דברים לפני ר"ת זצ"ל השיב שיש חילוק בין (דורדים) לשמרים שהשמרים קורא במקרא אפילו אותם שלא נתמדו כדמתרגמינן אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ. ברם ית דורדיא. אבל בלשון תלמוד אין קורא דורדיא אלא אותן שמרים שנתמדו. ואותן הן דשרו בתר תריסר ירחי שתא. אבל שמרים שלא נתמדו וכן חרצני' לעול' אסורין. והנהו פורצני דפ' כל הבשר דקאמר דבתר תריסר ירחי שתא הוו יש לפרש כגון שנתמדו. ומצא ראיה לדבריו סוף מסכת תרומות בתוספתא דקתני שמרים של גוים שיבשו אסורין בהנאה. הרי בפירוש רדורדיא דקא שרי בתר תריסר ירחי שתא היינו שמרים שנתמדו. והכא דקא אסר. היינו שלא נתמדו והא דקאמ' בירוש' דדמאי שמרים שיבשו אין בהם משום הנאת ע"ז היינו שמרים שנתמדו קאמר. ולמה שמרים שלא נתמדו אסורין אפי' הן יבשים ואין בהן יין משום דהואיל דלא נתמדו החמירו כמו שהחמירו בדבר שמכניסין לקיום שצריך עירוי אע"פ שלא נתן בהם יין כי אם פעם אחת לא סגי להו בשיכשוך כמו לכוסות. והכי נמי הכא. ומי שמשים חילוק בין תריסר ירחי ובין יבשו בחמה. אינו נרא' בעיני דיותר ממה שמתיבש בחמה מתיבש מעצמו בתר תריסר ירחי שתא. ועוד תוספתא וירוש' היאך נתרץ. ומשום הכי נראה לי שכל הפת של גוים שבמדינות שלכם אסור' אפילו לאותם שאינן זהירין בבישולי גוים משום שמרים. עכ"ל:
1
ב׳[שם]
אמר רב אחא בריה דרבא הני גולפי שחימי בתר תריסר ירחי שרי:
אמר רב אחא בריה דרבא הני גולפי שחימי בתר תריסר ירחי שרי:
2