אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה קפ״חOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 188
א׳ונראה בעיני דהאי דאכלי פת גוים אע"ג דאית להו פת ישראל דסמכי אירושלמי דשמעתין. פיתן ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן פת מהילכות עימעום היא אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' יעקב בר אחא מהו מהילכות עימעום היא. כן אומ' מקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה. אבצי אומר מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים מותרת ועימעמו עליה ואסרוה. א"ר מנא ויש עימעום לאסור ופת לאו תבשילי גוים היא. כן אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישראל מצויין יהו תבשילי גוים מותרים. כן אנו אומרים מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסור' ועימעמו עליה והתירוה משום חיי נפש. רבנן דקיסרי בשם ר' יעקב בר אחא כדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן. א"כ לשון הירושלמי כלומר ודוקא מן הפלטר התירו לקנות פת גוים ולאכול ולא מבעלי בתים גוים שלא יהא כל אחד נמשך אחר אוהבו גוי וקונה ממנו ונותן עיניו בבתו. ואתי לעבור אלאו דלא תתחתן. ולא עבדין כן אלא נהגו שכל אחר קונה מאוהבו גוי ולא חיישינן לבנותיו. הרי משמע להדיא שבכל ענין התירוהו ואפילו אית ליה פת ישראל בהדיה. ואע"ג דכל היכא דפליג ירושלמי אתלמוד דידן שבקינן ירושלמי ועבדינן כתלמוד דידן. הכא עבדינן כמו הירושלמי כדקאמ' טעמא מפני חיי נפש כלו' אע"פ שמן הדין יש לאסור כמו שאוסר תלמוד דידן אעפ"כ התירוה משום חיי נפש. דעד שהוא מחזר בין היכא שפת ישראל מצויה להיכא שאין פת ישראל מצויה. ובין היכא דאית גביה פת ישראל ובין היכא דלית גביה עד שפעמים הוא בא לידי סכנה. הילכך התירוהו ואפי' במקום שפת ישר' מצויה ואפי' אית גביה פת ישראל. ועוד יש להתיר ולומר דהא דמשמע בגמ' דידן לאיסורא והוצרך לעמעם עליה ולהתירה היינו במקו' שנהגו שלא לאכול פת גוים. אבל במקום שנהגו לאכול ואנן חזינן דאכלי ליה ולא פרשי מיניה אית לן למימר דבאותן מקומות לא פשט ומעיקר' נהגו. אבל לאותן דמעיקרא אית דאכלי ליה ואית דלא אכלי ליה. ולא הוחזק המנהג בכל ולא פשט בכל [ראוי] שלא לאוכלו:
1