אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ר״גOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 203
א׳מעשה בקולוניא שצרו בחלונות של ביהכנ"ס צורות אריות ונחשים. ושאלו להרב ר' אליקים זצ"ל והשיב הוזהרנו בדבור שני מלעשות כן דכתיב לא תעשה לך פסל ותניא [יכול] לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה. לא יעשה לו אטומה אבל (יעשה) לו מטע ת"ל לא תטע לך. לא יטע לו מטע אבל יעשה לו של עץ ת"ל כל עץ וכו' ומסקנא לא יעשה תמונת כל אלה. אבל יעשה לו דמות חיה ועוף ת"ל תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור וגו' לא יעשה לו דמות כל אלה. אבל יעשה לו דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים ת"ל כל רמש האדמה תבנית כל דגה וגו' נמצינו למידין מיכן שאסור לעשותם ואם יעלה על לב אדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות הואיל והותרו לשם הותרו נמי בבתי כנסיות. הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן. דתניא לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ת"ל לא תעשו לכם. ואף בבית עולמים נמי בדבר שנצטוו כגון שני כרובים אם הוסיף ועשה ארבעה הרי הם כאלהי זהב. ולכך נאמר אלהי זהב. ואם ראייתן ממה ששנינו כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם והיינו בעושה כדמתרץ אביי. יש להשיב האי כל לאו דוקא הוא להתיר עשיית כל הפרצופין חוץ מפרצוף אדם. ואי במוצא פרצוף אדם מי אסיד והתנן כו'. ואי איתא דהאי כל דוקא הוא אדמותיב ליה מרישא דקתני כל הפרצופין מותרין. וכללא הוא והתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה וצורת דרקון יוליך לים המלח. כדקא מותיב ליה בראש הברייתא כל המזלות מותרין וכו' במאי עסקינן אילימא בעושה כל המזלות מי שרו. אלא לאו ש"מ דהאי כל לאו דוקא הוא ואע"ג דקתני כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם צורת חמה ולבנה ודרקון בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציירי ופלחי ליה ונחש בכלל דרקון הוא ואסור לעשותו. ומדרבא נמי איכא למישמע דהאי כל לאו דוקא הוא. מדקא מוקי לה למיצעתא כר' יהודה ור' יהודה מוסיף הוא אמתני' דקתני המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה וצורת דרקון. אלמא האי כל דקתני גבי פרצופות לאו דוקא הוא בין למר בין... ואין למידין הימנו. וכן מצינו בכמה מקומות דאע"ג דקתני כל וחוץ לאו דוקא הוא ואפי' אם תימצי לומר דהאי כל דוקא הוא יש להשיב ולומר דאביי הוא דמוקי ליה הכי בעושה ורבא אמר כולה במוצא נמי ומיצעתא ר' יהודה היא דתניא ר' יהודה מוסיף אף דמות מניקה כו' אלמא במוצא מותרין. אבל בעושה במעשה דר"ג ליכא למילף התירא בדבר זה דקא מסיים בה ואזיל להתלמד עבד. אבל בעשייה שלא להתלמד אסור. ולא מיבעיא באיסור לאו דקל אלא אפי' באיסור חמור כגון בחייבי מיתות ב"ד מצינו דלהתלמד מותר. שהרי נטיעת קישואין חייב סקילה אפי' הכי להתלמד שרי. וכן לענין הוגה השם בשפתיו אעפ"י שיש בו איבוד עולם שכולו טוב שימש בו רבי חנניא בן תרדיון להתלמד. ובכולם ליכא איסור הכא נמי לא שנא ועוד מאחר שהמתפלל (מצו) מצווה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. וגם שנינו הרוצה שיעשיר יצפין. כששוחה בברכותיו נראה כשוהה לאותם צורות ויש לחוש לכך. דתניא ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז וכו'. ואל ישיב המשיב מאנדרטא רבי כנישתא דהתם מלך פרס העמידו כדי להעבירם על דתם וכשבטלה הגזירה סלקוה משם. וגם יש לנו ללמוד ממה שכתת נחש נחשת דקיימא לן דאף על גב דהיו מקטרים לו לא נעשה ע"ז שלא היה צריך כיתות אלא שהעם טועים אחריו. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. עכ"ל התשובה:
1
ב׳זכורני כשאני המחבר נער קטן. והיו מציירין במיישי ן בבית הכנסת עופות ואילנות ודנתי שאסור לעשות כן. ממה ששנינו מפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה. אלמא שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק. כ"ש תפלה שצריכה כוונה טפי שאינו יכול לכוין כראוי כשמסתכל באילנות המצויירות בכותל:
2