אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רכ״גOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 223

א׳מיהו בזמן הזה גוי ששיכשך ביינו של ישראל מותר למוכרו לגוים דלא פקיעי בשיכשוך כדפרי' לעיל אבל בשתיה אסור. ודוקא שלא נתכוין ליגע כדי להכעיס ישראל ולהפסידו אבל אי חזינן לדעתיה דגוי שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיס לישראל ולהפסידו ההוא אפילו בשתיה [מותר] דכי האי גוונא לא גזור רבנן. וכן כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל. והיכא דזרק ליה הגוי החפץ לבור להכעיס אפי' אזיל מיניה ומיניה שתפס בו מותר בשתיה. וכן נמצא בתשובות רב נחשון גאון ובפסקי ריב"א זצ"ל וכן מוכח הסוגיא וקרוב בעיני אפי' אם נגע בידו להכעיס מותר בשתיה. וכן כתוב בתשובות פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין ובא אנס אחד והושיט ידו להכעיס. והיה שם זקן אחד ירא שמים שסופו נהרג על קידוש ה' ב"ה. ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה מן היין בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר. עכ"ל:
1
ב׳[שם]
ההוא חביתא דמשתקיל ברזא אידרי גוי אנח ידיה עילוה. אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי פירש"י זצ"ל קילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שיכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא ליאסר כל היין. איכא דאמרי עד ברזא חמרא אסיר ואידך שרי:
2
ג׳[דף ס' ע"א]
אמר רב יימר כתנאי חבית שניקבה בין מפיה בין מצדה ונגע בה טבול יום טמאה. ר' יהודה אומר מפיה או משוליה טמאה. שוליה שהיא יושבת עליהם. שכל חביות שבתלמוד כדים של חרס הן. הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לחבירו העליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור. אבל ניקבה מצידה טהורה. מיכן ומיכן כרב פפא. ופסק רש"י דלית הילכתא כרב פפא דקיימא לן כרבי יהודה:
3