אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רכ״בOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 222

א׳והכי מוכח בפ' בתרא דגוי הנותן ענבים או שום דבר בגיגית של יין אוסר בכחו כל יין שבגיגית. ואם אין יין בגת פשיטא ליה דנותן לתוך הגת את הענבים ואינו חושש. והא דנקט גת אורחא דמילתא נקט דההיא הולכה לגת היא. מ"ר ועיקר. עכ"ל:
1
ב׳[שם ע"ב]
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמריה דישר' [בכוונה] אע"ג דלזבוניה [לנכרי אחרינא] ולמישקל לדמי אסיר. למישקל דמיה מההוא גוי שרי. מאי טעמא מיקלא קלייה ואינו מכר ואינו נהנה מיין נסך אלא אומר שפכת ייני ואיבדתו ממני ודמי יין כשר דקא שקיל. אמר רב אשי מנא אמינא לה דתני' גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו. ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירה מתירין אותו בהנאה מפני שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. פירש"י זצ"ל ואע"ג דלא סבירא לן כוותייהו להתירו למכור לגוי אחר. מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי ניזקיה משום טעמא לא כל הימך. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל דאין הלכה כמותו דהא מתני' פליגא עלייהו. דאמר באידך פרקין המוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק דמיו אסור. ואע"פ דשלא בפני ע"ז הוא ולאונסו דהא אינו רוצה שינסכנו ואפי' הכי דמיו אסורין:
2