אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רכ״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 227
א׳מעשה בבת ישראל שידה [אחת] על הברזא ואחת לבקש אבן שאצל החבית. ונתנה השפחה ידה על הברזא והניעתה קצת בחבית. ושאל החבר ר' שמואל את רבי' שמשון זצ"ל. והשיב אשר דמית זה המעשה לעם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות אין ענינו לכאן כלום. דהרי ראש הברזא מגיע עד לחלל הבית ועובר עובי הדפנות ואין שום הפסק. ולכחו שלא בכונה נמי לא דמי דיש כאן כוונת יין. אך יש להתיר מכח ההיא חביתא דפקעה לאורכה אתא גוי חבקה. ואמ' דאי פקעה לפותיא מעשה לבינתא קא עביד ואפילו בשתייה נמי שרי. ולא מיבעיא אם הברזא היתה סותמת יפה בלא כח הגויה שלא היה יוצא כלל דשרי. אלא אפילו היין יוצא ומטפטף נמי שרי דחשבינן ליה מעשה לבינה. כיון שהיתה הברזא תחובה בחבית כל כך שלא היתה קופצת מן החבית. מידי דהוה אפקעה לרחבה דאי אפשר שלא יצא יין דרך סדקין ושרי ליה מכח מעשה לבינה. ואע"פ שראש הברזא לתוך חלל חבית ליכא למיחש מידי. מאחר שהבת ישראל תחבתה בחבית עד שהיתה עומדת מעצמה בלא שום כח אחר. ודבר זה אתה יכול לדמות לנוד של עור מלא יין והגוי נותן עליו ידו מבחוץ ודוחק את העור. ועוד יש להתיר כאן יותר דמאחר שהבת ישראל היתה ידה על הברזא בידוע שהיתה דוחפת בפנים כמו שהיתה יכולה לכל הפחות בכח כחו. וכשבאתה הגויה וסייעתה אע"פ שכחה מרובה שרי. ומעשים בכל יום כשהגוים נושאים במוט בגיגית קטנה וישראל מסייע להן. ואמ' בפ' בתרא דאמר להו רב להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי ליסייע בהדייכו דילמא מישתליתו מכלל דכי לא משתלי שרי. ואע"פ שיש מדמים למגע גוי דבר שהגוי אוחז בידו ותוחבו בידו אבל כאן כבר היתה הברזא תחובה בחבית אלא שחזרה הגוי' והכניסתה מעט יותר שמשון בר אברהם זצ"ל:
1
ב׳[שם]
אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא אסיר. פירוש גוי המערה יין מחבית לכובא וישראל אוחז הכובא בידו חמרא אסיר מאי טעמא כי אתי מכח גוי קא אתי. גוי אכובא וישר' אדנא חמרא שרי. ואי מצדדי אצדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא. פירש"י זצ"ל ובכובא מליאה עסקינן דילמא נגע. לישנא אחרינא אפי' חסירה נמי דכיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור. עכ"ל:
אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא אסיר. פירוש גוי המערה יין מחבית לכובא וישראל אוחז הכובא בידו חמרא אסיר מאי טעמא כי אתי מכח גוי קא אתי. גוי אכובא וישר' אדנא חמרא שרי. ואי מצדדי אצדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא. פירש"י זצ"ל ובכובא מליאה עסקינן דילמא נגע. לישנא אחרינא אפי' חסירה נמי דכיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור. עכ"ל:
2