אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רכ״חOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 228
א׳פי' רבינו שמואל זצ"ל ומיהו אנן קיימא לן דמותר. והכי מוכח לקמן במכילתין. ואם נשפך ממנו לקרקע מותר דהא לא חשיב יין. ואם נפל בכלי אסור מה שבכלי ומותר מה שבגיגית. וכגון שנתכוון גוי לשפוך וכגון דליכא נצוק. אבל לא נתכוון הוי כח גוי שלא בכוונה ומותר בשתייה מה שנפל מן הגיגית. והכי אמרי' בהשוכר כח דגוי דרבנן הוא. ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן. מ"ר. עכ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל גוי ארנא מגביה את החבית כדי שיפול היין לכובא. ואם מסייעו ישראל להגביה מותר. דכל היכא דכח גוי אוסר כי כח אחר מעורב בו מהני ומותר. אבל אסור לעשות כן לכתחילה שמא יגע גוי ולאו אדעתיה דישראל. או שמא יתייאש ישראל לסמוך על הגוי כדאמרי' בהשוכר אמר להו רב חסדא להנהו שפוכאי חמרא לא ליתי גוי לסיועי בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו עליה דגוי וקא משתפיך חמרא מכח גוי ואסיר. טעמא דמישתלו הא לא מישתלי כי שפכי אינהו נמי שרי. וכן הלכה. עכ"ל. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם המשוי כבד שאי אפשר בגוי לבדו. או אם קודם שהגביה הגוי היה יוצא היין והולך דרך נקב הברזא אלא שמגביה שלא יכלה מהרה הקילוח. או אם מכניס ישראל וסותם הברזא עד שמגביה הגוי. בכל אלו הדרכים מותר לכתחילה נמי. עכ"ל:
1